Angra - Temple of Shadows

סקירה מאת המשתמש NobbyTheAxe

כל כמה שנים, יוצא לאור העולם יצירה מוזיקלית מושלמת. אלבום סוחף ומרהיב שכל פעם מגלים בו משהו חדש, ותמיד מתרגשים ממנו, גם בפעם המי יודע כמה. דוגמא שבטח עולה לאנשים רבים בראש היא Scenes From A Memory, מהלהקה האהובה על כולנו, ובשבילי, Temple Of Shadows של להקת הפאוור פרוג הברזילאית אנגרה גם נכנס להיכל התהילה הזה.

אנגרה הוקמה בשנת 1991 ע"י גיטריסט להקת Spitfire לשעבר רפאל ביטנקורט, קיקו לוריירו (גיטרה), אנדרה מאטוס (שירה), מרקו אנטונס (תופים) ולואיס מריאוטי (בס), למרות שינויים במחלקת התופים, המתכונת הזאת של ההרכב החזיקה עד שנת 2000 (שבה עזבו הסולן והרית'ם סקשן) והוציאה שלושה אלבומים, ארבעה EP's ואלבום לייב אחד. בשנת 2001 נמצאו המחליפים בדמות אדו פלשקי (שירה), פליפה אנדריולי (בס) ואכילס פריסטר (תופים). בגלגול הזה הוציאה הלהקה עד היום שלושה אלבומים ואלבום לייב/DVD אחד.

אני הכרתי את ההרכב לפני שנתיים בערך כאשר חיפשתי באינטרנט להקות חדשות לשמוע וגיליתי שיש מטאל בברזיל (ענייני עלה כי אני ברזילאי), הסגנון של הלהקה נשמע בדיוק כמו הטעם שלי, אז החלטתי להוריד כמה שירים ולראות במה מדובר. השיר הראשון ששמעתי היה Late Redemption מתוך ToS המדובר, ופשוט נשביתי בקסם. אמא שלי מיד זיהתה גם את קולו של הזמר הברזילאי האגדי מילטון נסימנטו, אשר תרם את קולו בפורטוגזית לשיר, מה שעוד יותר עורר את העניין שלי. לא הרבה זמן אחרי זה ראיתי את האלבום בחנות UFO (בזמנם בירושלים) וחטפתי אותו. מאותו יום אני מעריץ מושבע.

האלבום Temple Of Shadows הוא אלבום קונספט שיצא בשנת 2004 המבוסס על סיפור שכתב הגיטריסט רפאל ביטנקורט אודות צלבן במאה ה- 11, המוכר בשם צייד הצללים (The Shadow Hunter), ועל המסע שלו כנגד לעקרונות הכנסייה הקתולית. בתחילת האלבום, רב יהודי עיוור המוצג כמטורף, טוען כי הצלבן נבחר ע"י אלוהים להפיץ את האור ולעזור לאלה שאינם יכולים לראות. בהמשך הסיפור מתגלה כי מטרתו של הצלבן הייתה ליצור דת חדשה, המאמינה כי אלוהים הוא בכל מקום, ואינו מבדיל בין מין, גזע ודת. האלבום מותח ביקורת גם על זמננו שלנו בעזרת סיפור סוחף ומעניין, אשר מבוטא במוזיקה בצורה מושלמת.

להלן סקירה של האלבום לפי שירים:

Deus Le Volt

האלבום נפתח בקטע אינסטרומנטאלי קצר (מאוד, פחות מדקה) שכתב קיקו לוריירו המציג חלק מהנושאים המוזיקליים של האלבום בצורה עדינה ורגועה. הקטע מוביל ישר לתוך השיר הראשון, Spread Your Fire.

Spread Your Fire

השיר הפותח של האלבום מתפרץ ממש כמו להבה מתפשטת, מדובר בשיר אגרסיבי ומהיר, ודי טיפוסי לסגנון הפאוור מטאל, אך אם הרבה יותר ביצים, אך באותו זמן המון רגש ואפיות, שלא נופלים למלכודת של רוב שירי הפאוור/אנת'ם מטאל ויוצאים קיטשיים או זולים (חלק מזה תודות לקולות הרקע היפיפיים של סבין אדלסבכר מלהקת Edenbridge). אחרי השירה מגיע הקטע האינסטרומנטאלי שנשמע כמו משהו שינגווי מלמסטין היה עושה בתקופת השיא שלו, כאן גם לראשונה נכנסים מעט אלמנטים פרוגיים יותר, ואכילס פריסטר מציג את התיפוף הזועם שלו, שמאוד מורגשת בו השפעת סקוט טרוויס מג'ודאס פריסט.

אחרי הקטע האינסטרומנטאלי יישנה חזרה לפיזמון, וסיום דרמטי ומידי לשיר. הליריקה בשיר מתארת את המפגש של הצלבן עם הרב ה"משוגע", והפצרתו של הרב לצייד הצללים לעשות את מה שנועד ו"להפיץ את להבתו".

Angels & Demons

אחד השירים האהובים עלי בשיר, למרות שאפשר לומר את זה על כמעט כל שיר באלבום. הפתיחה ב- 7/8 מזכירה מעט את YYZ של להקת Rush, וכאן באמת ניתנת התחושה לראשונה שאנחנו נכנסים למשהו מרהיב. אחרי פתיחה עוצמתית ואנרגטית, השיר נכנס לבית, שיר זה מספר על אמונתו הראשונית של צייד הצללים כאשר הוא נתפס על האיום שהוא מהווה לכנסייה, על כיצד מלאכים ושדים מתחפשים ונעים בין האנשים, מפיצים שקרים אודות הדתות.

אחרי הפיזמון מגיע ברייק אינסטרומנטאלי מטורף ובעקבותיו סולואים משני הגיטריסטים, קודם ביטנקורט ולאחר מכן לוריירו. השיר שב לבית שני ולאחר מכן פיזמון, ולבסוף מסתיים כפי שהתחיל. מדובר בשיר שבאמת מהווה ספתח לאלבום, הנטיות הפרוגיות יחסית מעודנות פה, אך הן נוכחות כבר כאן.

Waiting Silence

עוד אחד מהאהובים עלי, מדובר באחד מהשירים היותר מרגשים באלבום, שני הסולואים הם של לוריירו (גם בפתיחה וגם באמצע השיר). השיר מספר על שלב בחייו של צייד הצללים. הוא מאוהב באישה מוסלמית, ומסתבר שיש להם ילדים. עברו ארבע שנים מאז המפגש שלו עם הנביא היהודי, והוא קרוע בין האושר שהעניק לו אלוהים, והרצון להיות עם משפחתו, בין הרעב שלו לידע והאמת שנגלית בפניו. הוא כותב בספר ריק שהעניק לו הרב את חלומותיו, אך הוא מוטרד ומלא חרדה מן ההמתנה השקטה שהוא חש, מעין תחושה של שקט לפני הסערה, בדומה לתחושה לפני התקפה.

מוזיקלית מדובר בשיר מלודי וחזק מאוד, אך גם כבד בחלקים. לא מדובר בשיר ארוך, כל השירים עד לנקודה זו לא עוברים את החמש דקות, וכך זה ממשיך עד לשיר השישי. חשוב לציין את המצגת המרשימה של פליפה אנדריולי בשיר הזה בסקשן שלפני הסולואים, קטע שעשוי להזכיר לחלק מכם קצת את דרים ת'יאטר אפילו. מיד לאחר מכן מגיע היוניסון של ביטנקורט ולוריירו שעושה שימוש מרשים בסטריאו. השיר אכן מצליח להעביר תחושה מסוימת של ציפייה למשהו, והוא מובל יפה לתוך השיר השליו הבא.

Wishing Well

עוד שיר ענק מהאלבום, כולו כמעט ב- 3/4. מדובר בשיר עשיר וצבעוני מאוד, כולו מלווה בגיטרות אקוסטיות ותיזמור יפיפה עם אווירה מאוד נעימה ומעודדת, כמו המסר של השיר. הרבי מופיע בחלומותיו של הצלבן ואומר לו שזה לא משנה עם תביע את משאלתך בבאר המשאלות או בכנסייה, איפה תתפלל ותקיים את אמונתך, כי עם אלוהים קיים, אין לו בית, הוא בכל מקום!

השיר גם היה הסינגל הראשון מהאלבום וזוהי בחירה מובנת, הוא השיר הכי קצר (לא כולל Deus De Volte) והכי נגיש באלבום מבחינת רדיו אני מניח. סולו יפה, מלודי ודי קצר, שנשמע כמו יוניסון יותר מסולו, שמוביל בעלייה מטורפת חזרה לפיזמון המרגש. השיר הזה מציג בצורה מושלמת את השימוש של אנגרה בדינאמיקה וטקסטורה כדי להביע את הליריקה דרך המוזיקה. השיר מסתיים בצורה עדינה ויפה, ואנחנו מובלים למשהו אחר לגמרי…

The Temple Of Hate

הגיטריסט קיקו לוריירו מאופיין בשני סוגים של שירים שהוא כותב: מצד אחד, אפוסים מרגשים וחזקים שמשלבים המון אלמנטים מהמוזיקה הברזילאית, מצד שני, שירי מטאל עצבניים, מהירים וטכניים מאוד. השיר הזה נכנס לקטגוריה השנייה, בהתאם לליריקה של השיר. הוא מספר על השליטה מלאת הבורות והפנאטיות של הכנסייה אשר טבחה בכל יושבי ירושלים, יהודים ומוסלמים כאחד, אשר שכנו שם לפניהם. בין הקורבנות של הטבח נמנים אשתו וילדיו של צייד הצללים.

קאי הנסן (Helloween, Gamma Ray) מספק פה קולות ביחד עם פלשקי, והקול הצווחני והמעצבן שלו פשוט נשמע כמו שד מייבב, כך שאני מניח שהוא עושה את התפקיד טוב, אך בכלליות המחשבה של להיות בלהקה עם סולן כזה משגעת אותי. מוזיקלית מדובר כפי שציינתי בשיר מטורף, כבד וטכני במיוחד, בעל נטייה יותר לפאוור מלפרוג ברובו. בנוסף יישנם סולואים מטורפים, תחילה ביטנקורט ואז לוריירו, אך מיד אחריהם מגיע קטע המשלב תזמורת עם הכבדות של הדאבל באס של פריסטר והגיטרות הרועמות של לוריירו וביטנקורט בהצלחה רבה, אשר נמשך אל תוך הפיזמון ולסיום הגרנדיוזי.

The Shadows Hunter

מנקודה זו באלבום כל שיר מהווה יצירת מופת בפני עצמו, ובעיניי רבים, השיר הזה הוא הטוב שבהם. השיר נפתח בגיטרה הקלאסית המכשפת של לוריירו, בסטייל פלמנקו, העומדת לבדה עם הפרקשן העדין ברקע, אך ממלאת חלל ענק עם הסאונד והאושר שלה. הלהקה נכנסת בעוצמה, וביטנקורט נותן סולו פתיחה קצר, ומכאן גם כל האלבום שוקע עמוק יותר לתוך הפרוג. הבתים מלווים בתיפוף המלא של פריסטר יחד עם התופים הברזילאיים הנותנים מימד נוסף לשיר (הפרקשן באלבום נוגן ע"י דאגלס לאס קסאס, אכילס פריסטר וקיקו לוריירו). הפיזמון הדרמטי מלווה בקולות הרקע המצוינים של ביטנקורט, ולוריירו שומר על הקלאסית לאורך כל הזמן ברקע, יחד עם פסנתר בחלקים מסוימים, דבר המעניק גיוון דינאמי מרהיב.

שיר עובר לגשר קצר לפני שכולו יורד בשקט לחלק חדש. מספר של שכבות קולות רקע מלווה בעדינות את פלשקי בקטע המרחף הזה המלווה בשקט ע"י ביטנקורט בשמיניות, וברקע לוריירו עם פילים קטנים מכין אותנו למה שעומד לבוא. השיר מתפרץ ליוניסון מטורף של לוריירו וביטנקורט בעל טון מעודד, ומיד מתוך היוניסון נכנס ביטנקורט עם סולו סוחף שמוביל ישירות לתוך הסולו של לוריירו המרחף והחללי של לוריירו שמזכיר קצת את אלן הולדסוורת'. לוריירו בונה אותנו לשיר שמוביל לגשר בומבסטי שחוזר בסופו של דבר לפיזמון ולבסוף לסוף המרגש.

השיר מספר על מסעו של צייד הצללים למסבאה בה הוא פוגש בפרוצה צוענייה אשר רואה בעיניו כי הוא ה"נבחר" והיא קוראת לו בקלפים במקום לשכב איתו. היא מספרת לו שמילותיו של הזקן (הרב) עד שהוא יימצא את כוכב הבוקר (The Morning Star), מה שהוא לא יהיה, ושהוא לא יצליח לעשות זאת במסגרת הצבא, ושאהבה תסיט אותו מדרכו. הוא נואשות מחפש אחר ישועה ותשובות, ולאורך מסעו הוא נפצע. הוא גורר את עצמו למקום בו הוא חולם על מגילות נסתרות במקדשו של המלך שלמה ובתוך מערות בים המלח.

בשיר אכן מתקבלת תחושה של מסע, והוא פשוט מרגש ועמוס בכל טוב! ללא ספק אחד השירים הטובים ביותר של הלהקה, ואולי הטוב ביותר באלבום.

No Pain For The Dead

שוב פתיחה קלאסית שקטה מבית היוצר הברזילאי, וגוון עדין זה נמשך גם אל תוך הבית עם השירה הרגועה והמרגשת של פלשקי. השיר מתפרץ לראשונה בפיזמון יחד עם אורקסטרציה יפה המעניקה לו עוצמה חדשה. לאחר מכן השיר שב מעט לרוגע, רק שהפעם התופים דומיננטיים יותר. הבית השני מלווה בקולות רקע מצוינים של ביטנקורט שוב. לאחר מכן השיר עובר לסקשן רביעיית מיתר (בלבד!) רגוע ומקסים אשר בו שבה סבין אדלסבכר, הפעם בתפקיד יותר דומיננטי. אחרי הקטע הלהקה כולה שבה יחד עם פלשקי בקולות מובילים, וסבין משחקת בניגוד לקולות שלו (אני לא מדבר על קונטרפונקט) בצורה מושלמת.

השיר מסתיים בצורה עדינה ויפה בדיוק כפי שהתחיל. למרות העדינות והיופי שבו, מדובר בשיר מאוד עצוב, הן לירית והן מוזיקלית. השיר מספר על כיצד קובר הצלבן את אשתו וילדיו ועל הזיכרונות הנהדרים שחלק עימם, שרק כואבים עתה. תמיד יכאב יותר לאלה שנעזבים. בסופו של דבר, צייד הצללים מתנחם בעובדה שעתה הם חופשיים, ושהם לא יידעו עוד כאב.

Winds Of Destination

בין השירים יותר כבדים והפרוגרסיביים באלבום, האנסי קורש (Blind Guardian) נותן את קולו האדיר לשיר הזה, המתערבב בצורה מוצלחת עם שירתו של פלשקי. ריף הפתיחה הרועם של השיר נע בין 4/4, 5/8, 7/8 ו- 10/8 והשבירות בבנייה לקראת הבית נעות בין 13/8, 9/8, 6/4 ומה לא. הבית נע בין 4/4 ל- 2/4, והפעם האנסי פותח בשירה, קולו העוצמתי מצייר תמונה איומה (Blood is flowing on the ground, Like a river branching red lines…) שאותה ממשיך פלשקי. משם הקטע עובר לגשר יחסית רגוע, בגיטרה נקייה ופרוגי במיוחד הנע בין 7/4 ל- 6/4 והוא אחד הקטעים המגניבים באלבום. משם אנו מובלים אל תוך הפיזמון הבומבסטי בו שרים גם פלשקי וגם קורש, אך לפתע הכל יורד ואנו נותרים עם הפסנתר והכינור על משקל 5/4, עם תיבה אחת שעוברת ל- 3/4, מעט זמן לאחר מכן נכנס פלשקי עם קול עמוק ודרמטי.

עם סיומו של קטע זה, נכנסת הלהקה כולה, פרט לפלשקי, בהמשכיות לקטע שקדם לזה, הם מנגנים אותו דבר, ב- 5/4, מדובר באחד מהסקשנים הכי פרוגיים באלבום שכששמעתי אותו פעם ראשונה מאוד התלהבתי. מעבר כבד עם שירתו של פלשקי מוביל אותנו אל תוך הסולואים שמתחילים עם יוניסון של ביטנקורט ולוריירו, שבסופו של דבר מוביל לסולו של לוריירו, ולאחר מכן ביטנקורט עם סולו מטורף במיוחד שמשקל הליווי נע בין 4/4 ל- 3/4. אחרי הסולו חוזר הריף הרועם המדובר מתחילת השיר, ומיד לאחר מכן נכנסים שוב קורש ופלשקי, בתורות נותנים את שורותיהם. משם עובר השיר לפיזמון פעם אחרונה לפני שהוא מסתיים בצורה מרשימה וגרנדיוזית שמזכירה קצת את הפסקול של מלך האריות, עם מקהלה ענקית שבעצם מורכבת מפלשקי, ביטנקורט, אנדריולי וכמה חברי משפחה של הלהקה.

סיפורו של השיר מתנתק מעט מן העלילה ומספר על מגילות וסודות המתגלים מעבר לתקופתו של צייד הצללים אודות דת אוניברסאלית, בה לאדם אין נתיב מיוחד או מסוים, ואלוהים אינו מבדיל בין כל יצר חי, האדם חשוב בדיוק כמו משב הרוח שמעיף את העלים שנפלו מן העצים. כולם מונעים על ידי אותן רוחות של ייעוד.

Sprouts Of Time

אחד מהשירים האהובים עלי במיוחד באלבום, בשל הטבע הברזילאי שלו (שימו לב, מדובר בסוג השני של שירים שלוריירו כותב). כבר מתחילת השיר הרגועה אנו מוצפים באווירה דרום אמריקאית קסומה עם כלי ההקשה ומה לא. פלשקי נכנס עם קול עמוק, אשר עולה לקראת הפיזמון, אשר מכניס את הדיסטורשן אך לא מאבד מן הקסם המקורי שלו, לא מדובר בשיר כבד בכלל. המלודיה המרגשת של הפיזמון מובלת לגשר אשר שם דגש על הבאס, המוליך אותנו ללב השיר, שהוא בעצם קטע לטיני לכל דבר, תחילה עם סולו חשמלי קצר ההופך לסולו גיטרה קלאסי של לוריירו (המלווה בפסנתר וכלי הקשה) שהופך לליין גיטרה מרגש של לוריירו וביטנקורט המשחק עם אחד מהנושאים המלודיים של האלבום. משם אנו מובלים שוב לבית, עם קולות הרקע המרגשים של ביטנקורט, ושוב לפיזמון הגדול. משם השיר מסתיים בצורה עדינה ומקסימה כפי בדיוק כפי שהתחיל.

מדובר בשיר הכי ברזילאי באלבום וגם בין הטובים של הלהקה בעיניי. השיר מספר על הדת החדשה שמקים צייד הצללים, ועל דברי השלום ואהבה שהוא מפיץ, כמו זרעים. העתיד הוא תוצאה של מה שאנו עושים כעת, נבטי הזמן פורחים!

Morning Star

עוד שיר מעולה, הפעם כבד יותר מקודמו. הפתיחה גם היא מרמזת מעט על הקצב הברזילאי, והגיטרות נכנסות עם משהו שיכול להזכיר לחלק את סטיב ואי אולי (מודוס לידי, מה שמאפיין את ואי בעיניי). מיד לאחר מכן נכנס סולו פתיחה מלודי וקצר, אך מאוד מרגש, שנשמע לי יותר כמו לוריירו אך אני לא יכול לדעת במאת האחוזים. משם השיר נרגע מעט ונכנס לבית שקט שמלווה על הבאס החלק והזורם של אנדריולי (Fretless, מעניק סאונד מיוחד), באמצע הבית נכנסים לוריירו וביטנקורט, והישר לוקח תפנית כבדה יותר, גם היא בין היותר כבדות באלבום, אשר ממשיכה עד לפיזמון, שם הסאונד נפתח יותר, יישנה מעין תחושה של התפרצות כשאנו נשטפים בים של גוונים וסאונד, וביטנקורט מלווה את פלשקי שוב בצורה מושלמת.

השיר שוב יורד לרגיעה עם סקשן מאוד מרחף ורגוע, שלא נמשך זמן רב, ושוב הגיטרות הכבדות שבות לשלוט בשיר. היוניסונים המטורפים של לוריירו וביטנקורט חוזרים, ומיד אחריהם סולואים קצרים מלוריירו וביטנקורט, אך אורכם לא מעיד על איכותם, כי מדובר בסולואים ששוב משלבים את כל מה שיש לחפש, טכניקה, מלודיה, רגש וביצים. השיר שב לפיזמון השוטף פעם שנית, ונמשך על אשר מוכר לנו קטע חדש, גם הוא אשיר ומרגש. לרקע הסיום מרשים חברי הלהקה לאלתר קצת, פלשקי משתחרר ולוריירו נותן כמה ליינים עד שהכל יורד ב- Fade Out ונותרת רק תזמורת הממשיכה את הנושא המלודי.

בשיר, צייד הצללים מתעורר פצוע ומוצא את עצמו על אלונקה, ושני גברים מוסלמים נושאים אותו לביתם, שם תטפל בו אחותם. בשמיים הוא רואה את כוכב הבוקר (The Morning Star), כוכב בעל שש פינות, ובתוכו צלב וטריידנט יחדיו, כאחד. הוא רואה בזאת כסימן למה שהוא עושה.

Late Redemption

רוב הזמן, מדובר בשיר האהוב עלי באלבום, ואלי האהוב עלי של הלהקה, דרכו הכרתי אותם. פתיחה קלאסית מרגשת של לוריירו מלווה בכלי מיתר והבאס הרגיש של אנדריולי. מיד לאחר מכן נכנס קולו המבכה של פלשקי בחלק הראשון של הבית, ומיד אחריו האגדה מילטון נסימנטו בליריקה בפורטוגזית. החלק הקודם לפיזמון מציג שילוב כמעט חופף של אנגלית ופורטוגזית, המוביל לתוך הפיזמון הדרמטי. לאחר הפיזמון מגיע קטע מגשר לפני הסולו המתחיל בגיטרה הקלאסית של לוריירו והבאס של אנדריולי, לאט לאט הוא נבנה וכל הלהקה מתפרצת שוב בעוצמה, לפני הסולו המרגש והסוחף של לוריירו, לאחריו אנחנו שבים לקטע הקודם לפיזמון, שוב עם שילוב של פורטוגזית ואנגלית, ולאחריו שוב הפיזמון, עם קולות רקע מצוינים של ביטנקורט ונסימנטו.

השיר מסתיים עם שילוב של פלשקי ונסימנטו עם ליריקה שונה, כל אחד בשפה אחרת. מדובר בסיום חזק ועצוב המסכם יפה לירית ומוזיקלית את היצירה הזאת. הליריקה מספרת על רגעיו האחרונים של צייד הצללים, בהם הוא תוהה על מטרתו וכל שעשה. האם הוא צדק? האם הוא טעה? מבקרים אותו מלאכים, או שמה הם שדים? כיצד הטהור שבלבבות יכול לשפוט רוע? מלאך המוות מושיט את ידו ומעניק שלווה אחרונה לצלבן. בשקט הוא נותן את נפשו, בטוח בגאולתו המאוחרת.

Gate XIII

קטע אינסטרומנטאלי ענק, המסכם את האלבום. הוא מורכב מנושאים מלודיים המוצגים לאורך כל הסיפור, והוא מנוגן כמעט כולו ע"י תזמורת וכלי מיתר בודדים לעיתים, פרט לקטע לקראת הסוף בו יש גם גיטרה. לאורך כל האלבום לוריירו אחראי על האורקסטרציה פרט לשירים 6 ו8, וגם לכל חלקי הקלידים, אותם הוא גם מנגן.

קרדיט לחוברת של האלבום שממנה גנבתי חלק מהניסוחים להסברת השירים ? גם לגיטר פרו בזיהוי חלק מן הסולואים והמשקלים (עצלן מדי בשביל לספור בעצמי כרגע).

לסיכום, מדובר ביצירה שופעת ומרגשת, בהחלט המגנום אופוס של הלהקה עד היום. הלהקה פשוט שוטפת את המאזין בים של רגש וסאונד, גיוון וגוון, ומציירת תמונה חיה ונושמת שניתן להיקשר אליה ולתאהב בה. יצירת מופת שאני ממליץ לכל חובב מוזיקה!