מאת: ליעד עיני

אלבומה ה-12 של ענקית הפרוג מטאל דרים ת'יאטר בהחלט מצדיק את עצמו. זהו אמנם אלבום לא מושלם אבל מספק, מגוון ולא מאכזב. כמו כל אלבום של דרים.



קודם כל, האלבום הזה הוא האלבום השני בו משתתף המתופף החדש מייק מנג'יני הנושא את הלפיד של קודמו מייק פורטנוי. זהו גם האלבום הראשון בו מייק נוטל חלק ביצירה. כמו שג'ון פטרוצ'י אמר בראיון: “זה מייק מנג'יני משוחרר. זה הכל הוא ורעיונותיו.”



הקטע הפותח את האלבום "False Awakening Suite" נשמע כמו משהו שיכל להיכנס כפסקול למשחק הוידאו ""God of War (זוכרים את Raw Dog?), או לסרט מלחמה. זוהי אוברטורה קצרה בת 2 דקות בה הלהקה יחד עם תזמורת בניצוחו של ארן בשבוג (מנצח טורקי וחבר של ג'ורדן רודס) מגיעות למנגינה דרמטית ומרשימה היכולה להזכיר קצת למעריצי פרוג מטאל את להקת סימפוני אקס. לפי דבריו של פטרוצ'י, כל המטרה של הקטע הזה הוא לפתוח את ההופעות בטור המתקרב של הלהקה, לאחר הרבה הופעות במשך השנים שבהן המסורת הייתה לנגן פסקול מאיזשהו סרט בכל תחילת מופע. נחכה ונראה איך זה יהיה.



הקטע השני "The Enemy Inside" נכנס לרשימת השירים המטאליסטיים של דרים. זהו הסינגל הראשון מהאלבום והושמע לקהל הרחב לפני יציאתו הרשמית. זהו קטע חזק בו הצמד פטרוצ'י ורודס מנהלים ביניהם קרב גיטרות-קלידים כמו שלא שמענו מהם שנים. פטרוצ'י בא עם המטאל הקשוח, ורודס בא עם מנגינות מגוונות בהן גם קטע הומוריסטי בסגנון ברודווי. לאחרונה נוצר לשיר קליפ בו נראה יום בחייו של הלום קרב. דבר שמזכיר בליריקה של פטרוצ’י, הנוהגת לעסוק בנושאים דומים, את היצירה SDOIT המתארת שישה חולי נפש ויום בחייהם. "דה אנמי אינסייד" גם נכנס לרשימת המועמדים לביצוע המטאל הטוב ביותר לשנת 2013. נקווה לדרים שיזכו, אך הקרב יהיה קשה כי תצטרך להתמודד מול ענקיות כמוה כמו בלאק סבאת' ואנת'רקס.



כל מעריץ פרוגרסיבי שמכיר את הטריו הקנדי החשוב ראש (Rush) שם לב להשפעה הענקית שלו על להקה כמו דרים. כמובן שזהו השיר "The Looking Glass" המושפע במוזיקה שלו משירי ארינה רוק של ראש כגון "Spirit of the Radio" ו-"Limelight". הריף המקפיץ של פטרוצ'י, שירתו המושלמת של ג'יימס לאברי הופכים את השיר לדיי ממכר. ניתן לציין לטובה גם את הסולו המרשים של פטרוצ'י. השיר עוסק בנושא נפוץ בימינו בו בני נוער מרגישים כמו סלבריטאים באמצעות אמצעים תקשורתיים כמו פייסבוק, ריאליטי כנראה פטרוצ'י מבטא את געגועיו לזמנים הישנים.



ועכשיו הגענו לאחד מהקטעים החשובים באלבום "Enigma Machine" אחד מהקטעים האינסטרומנטליים הראשונים של דרים מאז 2003 (יחד עם הקטע הפותח). כל מה שאפשר לצפות מלהקה כמו דרים. פטרוצ'י סיפר שבקטע הזה כל חבר להקה נותן את ה"בסט" שלו, ואכן כן. פטרוצ'י מבריק כרגיל בנגינתו הוירטואוזית, כנ"ל על רודס המוסיף גם הומור קרקסי פה ושם, ג'ון מיונג מבריק עם צליל בס "בשרני" כמו אלילו כריס סקווייר מענקית הפרוג יס וכמובן השותף החדש לכתיבה מנג'יני שאם לא היה נאמר שהחליף את פורטנוי לא היו מרגישים בהבדל. גם כאן דרים מקנחים בהשפעות חדשות כמו בכל אלבום. לאורך הקטע נשמעות השפעות של מוזיקה המתאימה לתכנית בלשות/ריגול. פטרוצ'י אמר שזה נעשה בכוונה בגלל שם הקטע שהוא מכונה שאיתה מרגלים העבירו קודים בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה. ניתן להוריד את הכובע.



הקטע הבא "The Bigger Picture" הנפרש כמעט לאורך 8 דקות הוא שיר לא רע בכלל. כאן המוזיקה נעשית יותר דרמטית יחד עם ההשפעות הסימפוניות שרודס מכניס, לאברי שר יפייפה מהרגיל ופטרוצ'י מבצע סולו מלא רגש כמו תמיד. רודס גם מכניס סוף סוף לאלבום את הצליל של פסנתר הכנף שצלילו הנפלא לא יחליף שום סינתיסייזר. הסיום של השיר מזכיר גם את השיר Strange Déjà vu מיצירת מופת של דרים מ-1999, SFAM.



הנושא הלירי אותו בחר פטרוצ'י לשיר "Behind the Veil" הוא חטיפה. אפשר לשמוע זאת במילים שבפזמון. הקטע הידוע ביותר בשיר הוא כמובן פתיחתו האטמוספרית והמסתורית מאצבעותיו של רודס מה-Seaboard זוהי עוד השפעה חדשה ומעניינת אצל דרים. לאחר מכאן הקטע חוזר לסגנון המוכר של דרים עם ריפים מטאליים מקפיצים. בהחלט שיר לא רע.



השיר הבא "Surrender to Reason" הוא שיר לו כתב את המילים ג'ון מיונג הביישן והשקט. הנושא לא אופיינו לדרים (אהבה וכו'.) גם שיר זה כמו "דה לוקינג גלאס" מושפע מראש, בעיקר מהשיר "Subdivusions". זהו שיר המשלב בין הארד רוק קצבי לבין בלדה קיטשית (אתם יכולים לקרוא לזה ככה) שיר שנכנע לסיבה להיות טוב.



עכשיו מגיעים אחד השירים העוצמתיים באלבום. הבלדה "Along for the Ride" המתחילה ברוגע אקוסטי אך מתחזקת כשהגיטרה החשמלית נכנסת וכך כל השיר נכנס. פטרוצ'י מבריק בסולו גיטרה מלא רגש וגם רודס בסולו בסגנון אלילו ריק וייקמן הקלידן הבלונדיני של יס. הנושא של השיר עוסק בדברים מסוכנים שקורים בעולם כך שאנו לא יכולים לעצור את זה אנחנו פשוט מצטרפים לנסיעה.



לאחר שעברנו את השמינייה הזו אנו מגיעים לאפוס המרכזי "Illumination Theory". לאורך 22 דקות נשמעת הסיבה המרכזית לקנות את האלבום. כמה סיבות ההשפעות הסימפונית, המלחמות בין גיטרה קלידים, השירה העוצמתית, הסגנונות המשתנים, הליריקה, החידושים הטכנולוגיים וכולי…



מהסגנונות החדשים ביצירה הזו הוא אמביינט אוונגרדי מעניין במיוחד הנכנס בדקה השביעית של היצירה (עם המון ציפורים). להרבה פרוגרים זה יזכיר יצירות כמו Xanadu של ראש ו-Close to the Edge של יס. לי אישית זה מזכיר את המעבר המעניין של פינק פלויד ביצירה Echoes אבל כל אחד ומחשבתו. עוד השפעה חדשה הנשמעת ביצירה היא מוסיקת פסקול לסרט רומנטי הוליוודי סוחט דמעות משנות ה-40. אך מה שמעצבן אותי כאן זה המעברים לא מובן לי למה שני הקטעים לא עוברים עם מעבר הגיוני. גם כשהקטע ה"פסקולי" מסתיים בצליל של מטוס המוביל לבס פ'אנקי הוא מעבר לא מובן. שירתו העוצמתית של לאברי המגיעה עד כדי כך לצווחות כדי להדגיש את הנושא הלירי העוסק בדברים שאנשים היו חיים, מתים או הורגים בשבילם. הגראנד פינאלה של הסוויטה גם חשוב כאן לאחר שלאברי מסיים לשיר, פטרוצ'י מגיע לסולו מלא פיל יחד עם התזמורת והמקהלה מקלידיו של רודס לאחר שפטרוצ'י הגיע לתו גבוה רוטט הלהקה והתזמורת מסיימים בנימה מלכותית ומרשימה בעיקר עם הגונג של מר מנג'יני. שניות של שקט גורמות למאזין לחשוב שזהו המסע הסתיים. טעות! למשך 2 הדקות האחרונות נשמע דיאלוג יפייפה בין הפסנתר של רודס לגיטרה הרוטטת של פטרוצ'י על דגש דיוויד גילמור. לאחר שהמוסיקה מתפוגגת באיטיות, האלבום נעלם לאיטו והמאזין נותר מסופק לאחר 68 דקות.



בנוגע למיקס, האחראי על כך הוא ריצ'רד שיקי מהנדס קול מוכשר שעבד עם שמות כמו ראש ואירוסמית', ואפילו הכיר את לאברי משנות השמונים כשהיו חברים בלהקת הגלאם מטאל, Winter Rose. כל הכלים מקבלים נפח ואין מה להתווכח על כך.



לסיכום, למרות שלא מדובר באלבום מושלם כל-כך, והשירים לא מושלמים כאחד. לחלקם יש קצת קיטש, וזה חטא להשוות אלבום כזה ליצירות מופת כמו IAW ו-SFAM. אך אלו הערות מיותרות לגמרי ללהקה כמו דרים שעברה, סבלה, הצליחה ומצליחה וממשיכה לעשות רעש. כולם יודעים שהחמישייה לא צריכה להוכיח כלום יודעים שהם גדולים. מצפים בקוצר רוח לסיבוב ההופות הקרב.



הציון: 8/10