אשכול Bitchlist

[Rysher]

אני כל כך מקנא בכם...ה"צרות" של התיכון נראות כל כך מאירות פנים לעומת הצבא

אני לא רוצה לבאס אותך... טוב בעצם זה ביצ'ליסט אז זה בסדר, חכה עד הלימודים / עבודה,
אפילו שהיום זה לא נראה ככה אבל אתה תסתכל על הצבא שתקופה לא רעה בכלל, ואת זה אומרת אחת שבחצי שנה הראשונה נלחמה בכל הצבא ואחותו כדי לעבור מדור וכבר הייתי על הגבול של ללכת לקב"ן.

חה חה חה...שאני אספר לך על הלילה האחרון שלי בטירונות?
על הקסאם שנפל על פלוגה ו' בזיקים ב11/9/2007 בלילה? על 69 פצועים שכולם חברים שלי? על רסיסים שעברו לי מעל הראש ונכנסו במיטה שלי בדיוק איפה שהראש שלי היה מונח חמש שניות לפני?
שאני אספר לך על איך זה לעשות אינטובציה (החדרת צינור לקנה הנשימה כדי להבטיח שהוא ישאר פתוח) לאחד החברים הכי טובים שלך מהטירונות? לספר לך איך זה לחבוש פצועים עם קרעי הבגדים שלך עצמך עד כדי כך שאת מסתובבת רק עם התחתונים שלך כי כבר קרעת מעצמך את כל הבגדים? לספר לך מה זה להימרח מכף רגל ועד ראש בדם של החברים שלך?
לספר לך איך זה להתעורר במשך שנתיים כמעט כל לילה אחרי סיוטים והבזקים מהלילה ההוא? ואיך זה להיבהל מכל רעש מפתיע ולהרגיש כאילו ההדף של הטיל פוגע בך שוב ואת רואה שלושה הבזקים כתומים של רסיסים חולפים מעל הפנים שלך ונכנסים במיטה שעליה ישנת?

לספר לך איך זה לסבול במשך שנתיים מתסמונת דחק פוסט טראומטית? כשאת מתנתקת מכל האנשים שאוהבים אותך ואת אוהבת אותם, להיפרד מהחברה שלך למרות שאתם מאוהבים עד מעל לראש בכלל מבלי לדעת למה...להתנתק מהכל כולל הרגשות שלך...לא להתחבר לאף אחד, לא להיות מסוגל להתאהב...ולא להיות מסוגל לספר למה, לא להיות מסוגל לדבר על זה עם אף אחד במשך שנתיים...

זה רק ראשי פרקים של מה שעברתי בצבא, אם הייתי ממשיך לפרט הייתי גורם לך לבכות.
אל תגידו לי שצבא זה אחלה...אל תגידו לי שאני אסתכל יום אחד על הצבא בעין יפה...הצבא לא עשה כלום כדי לעזור לי, כשהתחננתי וביקשתי עזרה אף אחד לא זרק עלי זין...גם לא המפקדים הישירים והלא ישירים שלי.
כשהיו לי התמוטטויות עצבים והתקפי היסטריה מבלי שידעתי אפילו למה לאף אחד לא היה איכפת - גם כשזה היה קורה בבסיס.
רק כשהמפקדת שלי העמיסה עלי כל כך עד שהגעתי להתמוטטות עצבים ממש קיצונית והתחלתי להפוך לה את המשרד ולשבור כמעט כל דבר שהנחתי עליו את היד תוך כדי שאני מקלל ובוכה עד שהתעלפתי מאפיסת כוחות וסיפרתי על הכל לראש המדור שלי בפרץ דמעות שמעולם לא חוויתי לפני (ואני מקווה לא לחוות יותר אף פעם) המערכת ניאותה להבין שאני בבעיה...וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שביקשתי קב"ן.

אל תגידו לי שצבא זה אחלה...

[ufomatan]

אני כל כך מקנא בכם...ה"צרות" של התיכון נראות כל כך מאירות פנים לעומת הצבא

אני לא רוצה לבאס אותך... טוב בעצם זה ביצ'ליסט אז זה בסדר, חכה עד הלימודים / עבודה,
אפילו שהיום זה לא נראה ככה אבל אתה תסתכל על הצבא שתקופה לא רעה בכלל, ואת זה אומרת אחת שבחצי שנה הראשונה נלחמה בכל הצבא ואחותו כדי לעבור מדור וכבר הייתי על הגבול של ללכת לקב"ן.

חה חה חה...שאני אספר לך על הלילה האחרון שלי בטירונות?
על הקסאם שנפל על פלוגה ו' בזיקים ב11/9/2007 בלילה? על 69 פצועים שכולם חברים שלי? על רסיסים שעברו לי מעל הראש ונכנסו במיטה שלי בדיוק איפה שהראש שלי היה מונח חמש שניות לפני?
שאני אספר לך על איך זה לעשות אינטובציה (החדרת צינור לקנה הנשימה כדי להבטיח שהוא ישאר פתוח) לאחד החברים הכי טובים שלך מהטירונות? לספר לך איך זה לחבוש פצועים עם קרעי הבגדים שלך עצמך עד כדי כך שאת מסתובבת רק עם התחתונים שלך כי כבר קרעת מעצמך את כל הבגדים? לספר לך מה זה להימרח מכף רגל ועד ראש בדם של החברים שלך?
לספר לך איך זה להתעורר במשך שנתיים כמעט כל לילה אחרי סיוטים והבזקים מהלילה ההוא? ואיך זה להיבהל מכל רעש מפתיע ולהרגיש כאילו ההדף של הטיל פוגע בך שוב ואת רואה שלושה הבזקים כתומים של רסיסים חולפים מעל הפנים שלך ונכנסים במיטה שעליה ישנת?

לספר לך איך זה לסבול במשך שנתיים מתסמונת דחק פוסט טראומטית? כשאת מתנתקת מכל האנשים שאוהבים אותך ואת אוהבת אותם, להיפרד מהחברה שלך למרות שאתם מאוהבים עד מעל לראש בכלל מבלי לדעת למה...להתנתק מהכל כולל הרגשות שלך...לא להתחבר לאף אחד, לא להיות מסוגל להתאהב...ולא להיות מסוגל לספר למה, לא להיות מסוגל לדבר על זה עם אף אחד במשך שנתיים...

זה רק ראשי פרקים של מה שעברתי בצבא, אם הייתי ממשיך לפרט הייתי גורם לך לבכות.
אל תגידו לי שצבא זה אחלה...אל תגידו לי שאני אסתכל יום אחד על הצבא בעין יפה...הצבא לא עשה כלום כדי לעזור לי, כשהתחננתי וביקשתי עזרה אף אחד לא זרק עלי זין...גם לא המפקדים הישירים והלא ישירים שלי.
כשהיו לי התמוטטויות עצבים והתקפי היסטריה מבלי שידעתי אפילו למה לאף אחד לא היה איכפת - גם כשזה היה קורה בבסיס.
רק כשהמפקדת שלי העמיסה עלי כל כך עד שהגעתי להתמוטטות עצבים ממש קיצונית והתחלתי להפוך לה את המשרד ולשבור כמעט כל דבר שהנחתי עליו את היד תוך כדי שאני מקלל ובוכה עד שהתעלפתי מאפיסת כוחות וסיפרתי על הכל לראש המדור שלי בפרץ דמעות שמעולם לא חוויתי לפני (ואני מקווה לא לחוות יותר אף פעם) המערכת ניאותה להבין שאני בבעיה...וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שביקשתי קב"ן.

אל תגידו לי שצבא זה אחלה...

ידידי היקר- לבי איתך! הצבא יכול להיות מקום אכזרי וקר מאוד במקרים כאלה. הצבא לא יודע ולא יכול לטפל בכל החיילים שסובלים ככה. ישנם מפקדים שהמוח שלהם לא התפתח מעבר לגיל 5 וככה נראה חלק גדול מהצבא שלנו נראה.
אני מקווה בשבילך שתצליח לעבור את הקשיים הנפשיים, ושתצליח להתגבר על כל המטען הרגשי הקשה שאתה סוחב איתך, נשמע כאילו עברת חוויה מאוד מאוד קשה.

[Rysher]

תודה מתן

מצבי הנפשי היום הרבה יותר טוב...אם תשים לב חזרתי על המילה "שנתיים". השנתיים האלה עברו להן כבר בסביבות ספטמבר/אוקטובר האחרון.
לא "הבראתי" מהפוסט טראומה, אבל היום אני מתמודד איתה בהצלחה.
יש דברים שעדיין קשה לי איתם, כמו להניח לעצמי להתקרב לאנשים או להניח לאנשים להתקרב אלי (בנות במיוחד), קשה לי גם להתמודד עם תחושת האשמה על מה שקרה לי למרות שכמובן שאני מודע שזה
לא באשמתי...זה סימפטומים של הטראומה שקשה מאוד להתגבר עליהם, יש כאלה שלא מצליחים ונשארים לסבול מהטראומה כל החיים.

ובכל זאת, אני רואה את עצמי כאדם מאוד בר מזל.
יש כאלה שלוקח להם שנים לעלות על המצב שלהם, וזה אחרי נזק בלתי הפיך שנגרם להם ולחיים שלהם...הם כבר לא יצליחו להתמודד עם זה בהצלחה לעולם.
אני תפסתי את עצמי בידיים והבנתי שאני נמצא בבעיה "רק" אחרי תשעה חודשים ובו ברגע הלכתי לפסיכולוג (אזרחי, מחוץ לצבא) שאומנם נפגשתי איתו רק פעם אחת אבל הפגישת ייעוץ הזאת הייתה נקודת המפנה הראשונה (מבין שתיים) בסיפור הזה שלי, מאז אותה פגישה נלחמתי בזה בכל צורה שהייתי מסוגל (ובהתחלה זה היה מאוד מוצלח וטוב) והייתה התקדמות מאוד חיובית - ש"בזכות" הצבא נעצרה והמגמה התהפכה לאט לאט...בסופו של דבר אפילו הגעתי למצב יותר גרוע ממה שהיה לפני שהלכתי לפסיכולוג...זה היה לפני כמעט שנה - ההתמוטטות עצבים שעליה דיברתי...
כנראה שכמו שאומרים "you have to hit the bottom before you get high"...ואותה התמוטטות עצבים הביאה לנקודת המפנה השניה והמכריעה יותר...מאז נלחמתי בשיניים ובציפורניים כדי לקבל מהצבא את מה שהייתי זקוק לו כדי להחלים ולבנות מחדש את החיים שלי.

היום ברוך השם יש לי חברים, יש לי חיים מחוץ לצבא, אני מנגן, אני שומע מוזיקה ומכיר להקות חדשות, אני בנאדם הרבה יותר פתוח, אני לא מאשים את עצמי במה שקרה לי, עם קצת מאמץ אני מסוגל לתת לאנשים להתקרב אלי...החלק הגרוע מכל כבר מאחורי.
זאת התמודדות שאף פעם לא נגמרת...אבל גם הרצון והשאיפה שלי לחיות חיים בריאים ולהיות מאושר לא יגמרו אף פעם.

ובנימה מלאת השראה ואופטימיות זו, נרים כוסית לכבוד החיים

[ilai fields #7]

ריגשת אותי עם הפוסט הזה אחי!

[Rysher]

(בצורה סטרייטית כמובן )

[ilai fields #7]

Not that there's anything wrong with that

[DivineComedy]

שלא אוסרים בחוק לקנות נשק!! בארץ, בארה"ב, בכל מקום. הקלות שבה יכלו רוצחי בתי הספר למיניהם בארה"ב לקנות נשק פשוט מרגיזה. איך המטומטמים האלה לא מבינים את זה?? אין לזה שום יתרון!

[Sentient 6]

אני יודע שזה לא כזה קיומי אבל teabagging זה הדבר הכי מעצבן שיש!!! כל הילדים האלו מהצד השני של הקוסמוס מנצלים את העובדה שאני חדש בכל הסיפור הזה של האקס בוקס לייב והם פשוט קופצים לי מעל הגופה הארורה של הספרטן המחורבן שלי ולועגים לי!!!!!!!!!@@@

אני לא רוצה יותר!!! לא עושה יותר מולטיפלייר בחיים!!! אני חוזר לחיים הנוחים והטובים שהיו לי בקמפיין לשחקן יחיד. ילדים אסייתים טיפשים!! תמותו ותאכלו חרא.

[Rysher]

להתעורר באמצע הלילה בלי יכולת להירדם שוב...אחד המתסכלים ביותר!
(חוץ מטיבאגינג של ילדים אסיאתיים טיפשים )

[Mars Volter]

גיא, אני מאוד מבין לליבך, PTSD הוא נושא קרוב לליבי מכמה סיבות. אני מודה לצבא על כך שזכיתי להדריך על הנושא החשוב הזה.
אבל, לצד מקרים מצערים כמו שלך, ושל אלפים כמוך, הצבא יכול לתת לאנשים הרבה כלים ודרכים להתמודדות עם מצבים קשים (לי לדוגמא) והיום הסיכוי היחיד של ילד בן 18 שאיבד כיוון בחיים ואין לו עתיד נראה לעין לחזור למסלול נורמלי בחיים זה אם הצבא ייתן לו הזדמנות להיות משהו שאף אחד לא נתן לו להיות.
נושא התמיכה המערכתית הוא המורכב ביותר בקשר למקרים כמו שלך, אבל אני אומר לך שרוב הסיכויים שהתמיכה שהיית מקבל אם היית גר בשדרות, אשקלון, נתיבות או כל יישוב אחר בקו העימות לא הייתה גדולה בהרבה ממה שקיבלת. שוב, לצערי.
אני מקווה שתדע לחלוק את העניין הזה עם כמה שיותר אנשים, למרות שאני יודע שלפעמים זה נראה כאילו אתה מתוודה על זה שאתה "מקולקל". אתה לא מקולקל, מה שמקולקל זו הסיטואציה שבה היית, הגבת לה כמו ש-90% מהאנשים יגיבו אליה. ככל שיותר אנשים שקרובים לליבך יוכלו לעזור ותמוך, כך תוכל להמשיך לחיות חיים טובים ומאושרים.
בהצלחה בכל.

[Plaschkes]

לשים מדים, מעיל וקסדה ולצאת לחום הזה.

[moonchild]

גיא,
אני מאוד מבינה את מה שאתה אומר, מה שקרה לך באמת לא יכול להשתוות לשום דבר שחוויתי בשום קנה מידה.
הצבא ככלל יש לו בעיות אמוד חמורות ואני מכירה כמה מהן מהמקום שבו אני הייתי, כשאנשים חסרי תועלת ויכולת מאיישים תפקידים חשובים.
שמעתי כמה וכמה סיפורים על חיילים שנפגעו בפעילות מבצעית וכמיצו את כל ימי המחלה שקיבלו ועדיין התלוננו על כאבים הצבא התחיל להתייחס אליהם כשמתמטים. והתחיל להערים עליהם קשיים , אז אני רואה שמה שהיה נכון ללפני 5-7 שנים עדיין תקף ונכון היום, זה עצוב וחבל כי מי שנפגע מזה אלו האנשים שהכי רצו לתת ולתרום ובסופו של דברים מרגישים שכולם הפנו להם עורף ונגדם.
אני מאוד מקווה שאתה מטפל בעצמך ודואג להתקדם הלאה בחיים ולהתגבר על מה שעברת.

[Rysher]

מארס
אני מסכים איתך, הצבא בהחלט יכול לעשות את כל מה שאמרת. אבל האנשים שמאיישים את התפקידים החשובים שמעורבים בנושא הזה (מפקדים ישירים בעיקר) לא מסוגלים בדרך כלל לגלות את הפתיחות הרגשית והמחשבתית ולפחות במערך העורפי (מה שנקרא ג'ובניקים) רוב רובם של המפקדים מהבחינה הספציפית הזאת של להיכנס לראש וללב של החיילים שלהם הם פשוט חדלי אישים וחסרי כל אינטואיציה רגשית וקיבולת אמפטיה.
הם מכונות עבודה סנוביות ואגואיסטיות שמעניין אותם רק להוציא את המירב (שים לב, אמרתי מירב - לא מיטב) מהחיילים שתחתם כדי שהם בעצמם ייראו טוב יותר. זאת איכות המפקדים העורפיים היום בצה"ל...לפחות ביחידה שבזמנו אני הייתי בה, והיא עוד נחשבת ליחידה סופר-יוקרתית.
אז כמו שאמרת - יש לצבא את הכלים המתאימים, אבל כמו שאני אומר - אין לו את השכל להפעיל אותם...לפחות לא בזמן.
לגבי היכולת לחלוק את מה שעבר עלי עם אנשים קרובים, ככל שעובר הזמן ואני עושה עוד צעד קדימה ועוד צעד למעלה אני מוצא את עצמי מסוגל לדבר על הנושא יותר בפתיחות. (לפני שנה למשל אין מצב בעולם שהייתי מעיז לכתוב על זה בפורום בצורה שבה כתבתי). אבל גם במקרה הזה, גירדתי רק את קצה הקרחון ולא באמת נכנסתי לעומק, כי זה קשה, זה כואב.
אבל אני בהחלט יודע איך, מתי ואת מי אני יכול לשתף ועד איזו רמה ואיזה עומק. ואני לא מרגיש התוודות על קלקול...אבל אתה צודק פעם כשהייתי מדבר על זה הייתי מרגיש חשוף ופגוע ומקולקל.
התגברתי גם על זה ועברתי גם את המשוכה הזאת.
והמון המון תודה על האיחולים! זה באמת מחמם את הלב

מונצ'יילד
אין לך מושג כמה את צודקת לגבי הציון העגום מאוד שצה"ל מקבל על יכולת ה"התמודדות" שלו עם חיילים בעלי מוטיבציה. בזמנו, אפילו אחרי מה שקרה לי בטירונות השאיפה הכי גדולה שלי הייתה לצאת לקורס קצינים.
שאפתי לקריירה צבאית (אלו מכם שהיו כאן בתקופה של קצת לפני שהתגייסתי אולי עוד זוכרים איך דיברתי על זה). היום כמובן שלא משנה איזה תנאים הצבא יציע לי אני בחיים לא אסכים להישאר במדים דקה אחת מעבר למה שאני חייב על פי חוק.

אני אכן דואג לעצמי ומטפל בעצמי ומתמודד עם הכל, כל יום כשאני קם עם חיוך בבוקר וכל דבר שאני נהנה ממנו, והיום יש המון דברים כאלה.
כל פעם שאני עושה משהו שלא הייתי מסוגל להביא את עצמי לעשות מאז אותו לילה, שבירות שיגרה שבאות פה ושם, היכרויות חדשות, חוויות חדשות...ועוד המון דברים שאני לא יודע איך לנסח במילים
(אבל אני בטוח שאת מסוגלת להבין בתפיסה) כל זה חלק מהדרך שלי למעלה.
אני יכול להגיד היום בלב שלם שניצחתי...זכיתי בחיים שלי חזרה. הצלקות כמובן תמיד יישארו אבל אני כל יום לומד איך לחיות איתן יותר טוב.

ובגלל שאיכשהו אנחנו עדיין בביצ'ליסט אני אהיה חייב לציין את מזג האוויר הנוראי הזה...אני מסוגל לסבול 40 מעלות עם מאה אחוז לחות...אבל מזג אוויר כל כך יבש ואביך עם רוחות כאלה מטורפות
זה פשוט מגעיל בצורה יוצאת דופן!

[Ozerivarium]

אני יודע שזה לא כזה קיומי אבל teabagging זה הדבר הכי מעצבן שיש!!! כל הילדים האלו מהצד השני של הקוסמוס מנצלים את העובדה שאני חדש בכל הסיפור הזה של האקס בוקס לייב והם פשוט קופצים לי מעל הגופה הארורה של הספרטן המחורבן שלי ולועגים לי!!!!!!!!!@@@

אני לא רוצה יותר!!! לא עושה יותר מולטיפלייר בחיים!!! אני חוזר לחיים הנוחים והטובים שהיו לי בקמפיין לשחקן יחיד. ילדים אסייתים טיפשים!! תמותו ותאכלו חרא.

אני לא מכיר תמשחק הזה מתן , אבל מזכיר לי שהייתי חורש על WC3 , עשיתי פוסט-דוקטורט מדעי מחקרי למשחק הזה כשהתחלתי לשחק מול המחשב בכל רמה אפשרית , אבל כשעברתי לנט זה נראה ממש אחרת , וקשה הרבה יותר . הפולנים האלו תותחים תאמין לי

[_Sapir_]

אני כל כך מקנא בכם...ה"צרות" של התיכון נראות כל כך מאירות פנים לעומת הצבא

אני לא רוצה לבאס אותך... טוב בעצם זה ביצ'ליסט אז זה בסדר, חכה עד הלימודים / עבודה,
אפילו שהיום זה לא נראה ככה אבל אתה תסתכל על הצבא שתקופה לא רעה בכלל, ואת זה אומרת אחת שבחצי שנה הראשונה נלחמה בכל הצבא ואחותו כדי לעבור מדור וכבר הייתי על הגבול של ללכת לקב"ן.

חה חה חה...שאני אספר לך על הלילה האחרון שלי בטירונות?
על הקסאם שנפל על פלוגה ו' בזיקים ב11/9/2007 בלילה? על 69 פצועים שכולם חברים שלי? על רסיסים שעברו לי מעל הראש ונכנסו במיטה שלי בדיוק איפה שהראש שלי היה מונח חמש שניות לפני?
שאני אספר לך על איך זה לעשות אינטובציה (החדרת צינור לקנה הנשימה כדי להבטיח שהוא ישאר פתוח) לאחד החברים הכי טובים שלך מהטירונות? לספר לך איך זה לחבוש פצועים עם קרעי הבגדים שלך עצמך עד כדי כך שאת מסתובבת רק עם התחתונים שלך כי כבר קרעת מעצמך את כל הבגדים? לספר לך מה זה להימרח מכף רגל ועד ראש בדם של החברים שלך?
לספר לך איך זה להתעורר במשך שנתיים כמעט כל לילה אחרי סיוטים והבזקים מהלילה ההוא? ואיך זה להיבהל מכל רעש מפתיע ולהרגיש כאילו ההדף של הטיל פוגע בך שוב ואת רואה שלושה הבזקים כתומים של רסיסים חולפים מעל הפנים שלך ונכנסים במיטה שעליה ישנת?

לספר לך איך זה לסבול במשך שנתיים מתסמונת דחק פוסט טראומטית? כשאת מתנתקת מכל האנשים שאוהבים אותך ואת אוהבת אותם, להיפרד מהחברה שלך למרות שאתם מאוהבים עד מעל לראש בכלל מבלי לדעת למה...להתנתק מהכל כולל הרגשות שלך...לא להתחבר לאף אחד, לא להיות מסוגל להתאהב...ולא להיות מסוגל לספר למה, לא להיות מסוגל לדבר על זה עם אף אחד במשך שנתיים...

זה רק ראשי פרקים של מה שעברתי בצבא, אם הייתי ממשיך לפרט הייתי גורם לך לבכות.
אל תגידו לי שצבא זה אחלה...אל תגידו לי שאני אסתכל יום אחד על הצבא בעין יפה...הצבא לא עשה כלום כדי לעזור לי, כשהתחננתי וביקשתי עזרה אף אחד לא זרק עלי זין...גם לא המפקדים הישירים והלא ישירים שלי.
כשהיו לי התמוטטויות עצבים והתקפי היסטריה מבלי שידעתי אפילו למה לאף אחד לא היה איכפת - גם כשזה היה קורה בבסיס.
רק כשהמפקדת שלי העמיסה עלי כל כך עד שהגעתי להתמוטטות עצבים ממש קיצונית והתחלתי להפוך לה את המשרד ולשבור כמעט כל דבר שהנחתי עליו את היד תוך כדי שאני מקלל ובוכה עד שהתעלפתי מאפיסת כוחות וסיפרתי על הכל לראש המדור שלי בפרץ דמעות שמעולם לא חוויתי לפני (ואני מקווה לא לחוות יותר אף פעם) המערכת ניאותה להבין שאני בבעיה...וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שביקשתי קב"ן.

אל תגידו לי שצבא זה אחלה...

ידידי היקר- לבי איתך! הצבא יכול להיות מקום אכזרי וקר מאוד במקרים כאלה. הצבא לא יודע ולא יכול לטפל בכל החיילים שסובלים ככה. ישנם מפקדים שהמוח שלהם לא התפתח מעבר לגיל 5 וככה נראה חלק גדול מהצבא שלנו נראה.
אני מקווה בשבילך שתצליח לעבור את הקשיים הנפשיים, ושתצליח להתגבר על כל המטען הרגשי הקשה שאתה סוחב איתך, נשמע כאילו עברת חוויה מאוד מאוד קשה.

רק רציתי לציין שגם אני מאוד התרגשתי מכל מה שכתבת כאן וסחתיין על השיתוף, וגם חשוב לי להגיד שאני גם מאוד מזדהה עם דברים שעברת בצבא- כמו שאמרת הצבא זה גוף לא פשוט להתמודד איתו וגם בי הוא הטביע לא מעט טראומות שהולכות איתי עד היום ועוד יילכו איתי בהמשך...
משמח לשמוע שאתה מתגבר על מה שעברת בזכות עצמך ובזכות גורמים חיצוניים שעוזרים לך ועושים לך טוב

ובאותה נימת ביצ'ליסט-
פאקינג נמאס לי מהעבודה שלי! נמאס לי מחברה שלא יודעת להתנהל! מאנשים שזורקים אחריות על אנשים אחרים שכן אכפת להם, ואז הם מגלים שהם היחידים שבעצם אכפת להם ושהכל זה סתם ושגם אם להם אכפת זה לא באמת יעזור או ישנה משהו כי הדברים רקובים מן השורש

[Sentient 6]

אני יודע שזה לא כזה קיומי אבל teabagging זה הדבר הכי מעצבן שיש!!! כל הילדים האלו מהצד השני של הקוסמוס מנצלים את העובדה שאני חדש בכל הסיפור הזה של האקס בוקס לייב והם פשוט קופצים לי מעל הגופה הארורה של הספרטן המחורבן שלי ולועגים לי!!!!!!!!!@@@

אני לא רוצה יותר!!! לא עושה יותר מולטיפלייר בחיים!!! אני חוזר לחיים הנוחים והטובים שהיו לי בקמפיין לשחקן יחיד. ילדים אסייתים טיפשים!! תמותו ותאכלו חרא.

אני לא מכיר תמשחק הזה מתן , אבל מזכיר לי שהייתי חורש על WC3 , עשיתי פוסט-דוקטורט מדעי מחקרי למשחק הזה כשהתחלתי לשחק מול המחשב בכל רמה אפשרית , אבל כשעברתי לנט זה נראה ממש אחרת , וקשה הרבה יותר . הפולנים האלו תותחים תאמין לי

רק Halo 3 בשבילי.

[Rysher]

תודה ספיר

חוזר לביצ'ינג - לילה נטול שינה שני ברציפות, אמא חולה...עוד אחד כזה ואבדנו

[moonchild]

ובגלל שאיכשהו אנחנו עדיין בביצ'ליסט אני אהיה חייב לציין את מזג האוויר הנוראי הזה...אני מסוגל לסבול 40 מעלות עם מאה אחוז לחות...אבל מזג אוויר כל כך יבש ואביך עם רוחות כאלה מטורפות
זה פשוט מגעיל בצורה יוצאת דופן!

מאה אחוז לחות!?!?!? עוד כשיבש אני יכולה לסבול איכשהו כשיש לחות אני לא יודעת איפה להתחבא, רק בא לעשות מקלחות כל היום.

ביצ', אממ ויכוח עם חברה טובה הפך לריב, והאמת כבר נמאס לי להגיד לה אתה כל מה שאני אומרת לה פעם אחרי פעם כששום דבר מזה לא נקלט ...

[TheLight]

בסיס עד רבע ל-5, אוכלת משהו בבית, בדיוק 10 דקות על המחשב ויוצאת עם חברים לארומה\קניון\הנבל ולחזור בלילה.
שגרה זה רע ):

שאין זמן לכלום.

[Rysher]

להלן שני ימי מוות:
מחר אני קם בחמש בבוקר כהרגלי ויוצא לבסיס. מסיים את היום עם המפקדת שלי שנותנת לי טרמפ הבייתה. מגיע בערך בחמש אחה"צ, מתקלח מתלבש ויוצא למשמרת ראשונה בעבודה החדשה שמתחילה ב18:00, אותה אני מסיים ב2 בלילה, הולך לישון.
קם עוד פעם בחמש בבוקר, יוצא לבסיס וסוגר לילה בשמירה. חוזר הבייתה רק לקראת 12 בצהריים יום שישי.

מזל שזה בא בדיוק בסוף השבוע, כדי שאני אוכל להרשות לעצמי להתפרק על המיטה אחרי זה כמו שצריך