בעיניי, דרים חזרו לעצמם.
האלבום מחזיר את הפרוגרסיב למרכז בלי יותר מדי שרדרינג וריפים מלוכלכים סתמיים.
לאברי בשיאו, במיוחד ב wither, בלדה מרגשת, הליריקה אפילו סבירה,
והסולו של פטרוצ'י מזכיר קצת את בוהמיין רפסודי... כך שהרווחנו מכל הכיוונים.
ANTR-התיפוף שם יוצא מגדר הרגיל, אני לא זוכר מתי פורטנוי התפרע ככה מאז 6doit
כפי שכבר ציינו הוונאבי-גראולינג שם מיותר אבל זה נותן פן אחר שהלהקה מנסה לקדם, וזה לא מפריע לי יותר מדי,
אז שיזרמו עם זה. אם זה יגרום שעוד אנשים יכירו את scenes אז אני בעד...
סיום הסאגה קצת ביאס, אני לא יודע לשים את האצבע איך ולמה אבל ציפיתי למשהו יותר גרנדיוזי מאשר אסופת השירים הקודמים ושני ריפים חדשים. למרות שתמיד כיף לשמוע את הריף מ this dying soul
AROP נפילה בעיניי. כלומר שיר טוב, אבל ביחס לשאר...

מצד שני, בכל אלבום צריך שיר כזה.
the best of times מרגש מאוד, וזה מין שיר "רגיל" כזה שדרים לא ייצרו הרבה זמן, מאז awake.
TCOT יצירת אמנות. הייתי שומע אותו בלופים אם זה לא היה גומר לי חצי יום...
עבודה מצויינת של פטרוצ'י ופורטנוי שם, כשרודס מרחף באוויר...
בכלל, משמיעת הקטעים האינסטרומנטליים נשמע שרודס לא לוקח חלק רחב בתפקידי הבסיס... אולי חוץ מwither.
דיסק הקאברים מצויין, אבל לפעמים לאברי חורק שם. במיוחד ב to lame a land.
לסיכום, דרים בהחלט חזרו למשחק, מבחינת סאונד, מבחינת איכות, ומבחינת אנרגיות.
לא סתם שהאלבום נמכר בצורה מטורפת בעולם.