תיקון קל אולי: אני חושב ש"הר האפר" לא באמת מורכב מהאפר של המתים, אלא הוא פשוט עפר וחול וכל מיני ומתחתיו קבורים... המון המון... יהודים, ולא רק יהודים, ואני בכלל לא בטוח לגבי המספר הזה...
זה יותר סיפור שמספרים כדי להמחיש אולי ולא באמת מה שרואים...
הסיפור הוא שהימים האחרונים של המחנה הגרמנים היו בלחץ לחסל כמה שיותר יהודים, אז הם ביצעו רצח לבורות על כ-50,000 אנשים ואחרי זה שרפו אותו, אומרים שאת השריפה היה אפשר לראות מקילומטרים רבים.
באנדרטה רשום שרצחו שם 42,000 והמורה שלי סיפר שזה בעצם 50,000. והאפר, זה הכל אנשים.. בלי שום כיסוי.
הר האפר מורכב למעשה מאפר של בני אדם שנשרפו במשרפות של מידאנק (סביר להניח שלא מדובר באפר 'נקי'), עד כמה שזכור לי לפחות... בהחלט מראה מדהים ומזעזע.
משעשע לראות שצילמת בדיוק את אותם הדברים שצילמתי אני בזמנו - אני חושבת שכל אחת מהתמונות שהעלית כאן - יש לי בדיוק את אותן תמונות.
זה פשוט טיול חובה לכל אחד ואחת, ואכן אחד הטיולים המשמעותיים שעשיתי. אמנם אני כבר לא מרגישה את אותה זיקה לישראל כפי שהרגשתי אחרי שחזרתי, אבל עדיין יש לציין שהטיול הותיר בי חותם לא מבוטל.
אחד הדברים שהכי מרגשים זה לחזור הביתה - לצאת משם ולחזור למקום שלך. מה שהנספים לא הצליחו לעשות. סוג של נקמה קטנה ומתוקה.
I've been trying to justify you
In the end I will just defy you...
הייתי אומר שהחוויה שלי הכי מיוחדת כי אני זכיתי לפגוש אנשי פלינסטונס.
אבל באמת שזה מסע מדהים, במו עיניי גם ראיתי איך כל אחד לוקח את זה שונה. וגם משהו שממש אהבתי שעשינו הוא שבדרך בקראקוב לוורשה (5 שעות, אילת זה קטן עליי עכשיו), עצרנו באיזו עיירה שכוחת אל כדי שחבר מהמשלחת ילך לבית של הסבא שלו לפני השואה, רק הוא ירד ואנחנו חיכינו איזה שעה באוטובוס אבל מזה לא הזיז לנו כי כל כך שמחנו בשבילו.
בכל משלחת יש מישהו עם איזה סיפור יפה ומיוחד... ברוך שובך מר אדום! אולי עכשיו יהיה לך פנאי לענות לי על ההודעה ששלחתי לך לפני שיצאת. לגבי האלבום של ג'ף בק
Entia non sunt multiplicanda praeter neccessitatem
הר האפר הוא אחד המקומות הכי מצמררים שאני זוכר עד היום מהמשלחת שהייתי בה ב-1997. הצטמררתי מהמראה שלו יותר מאשר מתאי הגזים ומהמשרפות. טרבלינקה היה המקום הכי מאכזב מבחינתי כי לא נשאר שם כלום, והמקום עם הכי הרבה אימפקט מבחינת חוויה רגשית היה מידנאק.
טל רודס כתב:הר האפר הוא אחד המקומות הכי מצמררים שאני זוכר עד היום מהמשלחת שהייתי בה ב-1997. הצטמררתי מהמראה שלו יותר מאשר מתאי הגזים ומהמשרפות. טרבלינקה היה המקום הכי מאכזב מבחינתי כי לא נשאר שם כלום, והמקום עם הכי הרבה אימפקט מבחינת חוויה רגשית היה מידנאק.
ברוך השב אחי!
בשבילי תאי הגזים בעיקר נתנו תחושת גועל ורצון של לצאת משם כמה שיותר מהר. עוד יותר בגלל שרק אמרו לנו שאנחנו בתא גזים רק שכבר היינו בתוכו, וזה דווקא עושה את זה הרבה יותר חזק.
טרבלינקה זה מקום שלא התחברתי אליו אבל מבחינת סמלית הוא אומר הרבה לדעתי.
אחד הקטעים שהכי עיצבנו אותו היו שאנשים פשוט לא הבינו שהם מול הר אפר של בני עמם, היה לי חבר שהצטלם לידו עם חיוך (אבל הוא טיפש כזה) אז ישר אמרנו לו להוריד את החיוך. והיו גם מספר בנות שהצטלמו באופן חברתי כזה עם ההר ברקע, באותו רגע פשוט הלכתי אליהן והתחלתי לצעוק אליהן "מה אתן מפגרות?! אתן לא מבינות איפה אתן?!" ופשוט צרחתי עליהן איזה חצי דקה ואז הן הבינו, מחקו את התמונה ותנצלו.