Porcupine Tree – Fear of a Blank Planet

ינואר 1, 2009

Porcupine Tree - Fear of a Blank Planet

סקירה מאת המשתמש Sentient

קשה לדעת איפה להתחיל כשמדובר באלבום כל כך מגוון, שבעצם מציג בצורה הכי נרחבת את ההשפעות של להקה ואת ההתפתחות שלה.

במקרה של פורקיופיין טרי מדובר בהשפעות החל מ- Meshuggah ועד למוזיקה אלטרנטיבית ופסיכדלית שמזכירה את ימי The Sky Moves Sideways ובאלבום החדש שלהם, Fear Of A Blank Planet, הדוגמה הכי בולטת לכך היא השיר השלישי, Anesthetize, קטע של 17 דקות שהוצב בדיוק באמצע האלבום ומרגיש כמו ארוחת טעימות גאונית לחלוטין עם כמה וכמה חלקים שמתחברים, הקטע הכי כבד של הלהקה עד היום כנראה וההרגשה לעיתים היא שאתם באמצע אלבום מטאל מתמטי ואני לא אגיד שזו אפיקה מהסוג שאתם מכירים אצל דרים ת'יאטר, למשל, מפני אין ממש הרגשה של בנייה לקראת איזה קליימקס אגדי (לדעתי לפחות) אלא יש מטרה אחת של העברת מסר חד ועמוק שזורם מההתחלה ועד הסוף… רגשות הכאב, האכזבה מהחיים ומכל מה שהבטיחו שהם יהיו.

אני רוצה לגשת ולגעת בנושא שהוא קצת חשוב וידוע לכל מי שמאזין ללהקה הזאת וזה השיר השישי והאחרון – Sleep Together. עד היום הורגלנו לקטעים שהם לחלוטין אנטי קליימקס פשוט, אבל כזה ששובר אותך לרסיסים בכל פעם מחדש ובאלבום החדש יש שינוי לעומת כל מה שהיה עד עכשיו (Fadeaway, Dark Matter, Stop Swimming, So Low, Collepse The Light Into Earth, Glass Arm Shattering…), זהו קטע שהוא ניסוי נוסף של הלהקה עם מוזיקת אינדסטיראל וזה ניסוי מעניין, שיר עם מטרה מאוד מוגדרת שמסיים את האלבום בפייד אאוט ממש יפה שלא נועד לרגש כמו שהוא נועד להעביר את המסר שהוא הקוקטייל הזה של הסקס, כדורי ההרגעה ו- MTV שמכריחים אותנו לבלוע ברגע שאנחנו קמים מהמיטה ועד שאנחנו מתרסקים עליה בסופו של כל יום בהרגשה נוראית. דרך העיניים שלי, האלבום מתחיל בבוקר עם תריסים שנפתחים והמוזיקה שעדיין מנגנת והוא נגמר בהזמנה לערב של תענוגות קדמוניים וכנראה שזה סופו של יום שיחזור גם מחר, יום ששום דבר לא ישתנה בו, אותו החרא, אותו הכאב, אותן האכזבות והבריחות המזוייפות מהמציאות.

שיר הנושא שפותח את האלבום מעביר את המסר בצורה די ברורה ולא משאיר מקום לספקות. הסבר חד וחלק לגבי סגנון החיים המודרני שהדור הצעיר מתחזק. סמים, נוגדי דיכאון, הניתוק מהמשפחה והחברים, סקס חסר משמעות, משחקי וידאו, שום שאיפות אמיתיות לעצמך ובסופו של דבר הרצון לסיים את הכל בבום אחד וכדי להגביר את האפקט ואת המסר, הכל מועבר בגוף ראשון דרך המילים של מתבגר. מבחינת הלחן, השיר מאוד מזכיר את דדווינג והוא כאמור הנחת הבסיס לכל 50 הדקות של האלבום.

השיר השני באלבום, My Ashes, הוא הבלדה הראשונה בו והוא מדבר על ההרגשה של האכזבה מכל מה שקורה בחיים, מהעובדה שיום אחד אתה קם בבוקר ואתה מרגיש שביזבזת את כל כך הרבה מהחיים שלך, את כל הימים המוקדמים שלך והשגת כלום. אתה קם כל בוקר לאותה ההרגשה… אם רק היית יכול לחזור ולהציל את הילד ההוא שהיית מהגורל העצוב הזה. הרצון לשנות. וילסון מדבר על הדור הצעיר אבל כנראה גם מכניס זווית אישית שנותנת לשיר את העוצמה שלו.כשהוא מתקרב לגיל 40 הוא עדיין יותר רלוונטי לנוער של היום מאשר רוב האמנים הצעירים שמסתובבים בשוק ומנסים למכור את עצמם בעזרת שקרים ובינוניות.

ואז מגיע Anesthetize המדהים שמדבר על תרבות הקאלט, הקניונים ונוגדי הדיכאון שמשאירים אותך אפתי לחלוטין… השנאה לכל מה שזז ובמיוחד לכל מה שמעז להטיף. השיר מחולק לשלושה חלקים שונים והוא כאמור הדגמה ליכולות הטכניות המאוד מכובדות של הלהקה שלא עוצרת וממשיכה להשתפר טכנית, עם גיטרות כבדות מאוד באמצע, סולו אורח בלתי ניתן לפיספוס של אלכס לייפסון הגדול וכאמור 17 דקות שזורמות בצורה מדהימה גם ברגעים היותר כבדים. יש כאן הרגשה אמיתית של מטרה, מסר, שליחות.

השיר הרביעי, Sentimental, הוא עוד בלדה שממשיכה את הקו של My Ashes ויותר מדברת על חוסר הרצון להתבגר. שוב, וילסון כמתבגר גם בגיל 39 ואתה לא מסוגל שלא לחשוב על דורות שלמים של אנשים שמרגישים שהחיים שלהם בוזבזו עוד לפני שהם התחילו. אתה ביניהם. לא רוצים להתבגר, לא רוצים לחיות לפי הנורמות שנקבעו על ידי אחרים ורואים את קבוצת הילדים הבאה מתבזבזים באותה הדרך. מטפסים על אותו ההר ומגלים שהדרישה היחידה היא לא לחיות. צריך לציין שהחלק האחרון של השיר מאוד מזכיר את ה- B Part של טריינס של הלהקה, כנראה לא במקרה.

השיר החמישי, Way Out of Here, הוא קצת יותר פורקיופיין המוכרים עם מילים שמדברות פשוט על לב שבור, אבל בתוך הקונטקסט של היצירה. על הדיכאון שנוחת עלייך כל פעם שהשיר ההוא מנגן ברדיו, הרצון להיעלם אחרי שהקשר נגמר, אחרי שאתה מאבד את זה שנתן לך את הרצון והכוח להמשיך. עדיין רחוק מלהיות בנאלי או קיטשי אלא חזק מאוד. חובה כמובן להזכיר את הופעת האורח של רוברט פריפ שמעניק לשיר את האווירה המדהימה שלו.

האלבום כאמור נגמר עם Sleep Together שהוא בעצם כנראה הדגמה לבריחה האולטימטיבית מהמציאות. סקס חסר משמעות שיבטיח שתקום בבוקר עם מנה גדושה של שנאה עצמית.

יש כאן מסר שמתבגרים שמתאכזבים מהחיים מנסים להעביר אבל לא יודעים איך, לא משנה בני כמה הם היום או מתי הם חוו את גיל ההתבגרות, הכאב הוא אוניברסלי והוא פשוט אומר ככה: אתה תלך לישון באותה הרגשת בדידות שהרגשת בבוקר, לא משנה כמה חיוכים מזוייפים תשלח וכמה סמים תבלע, אתה תדע דבר אחד, רק דבר אחד יהיה אמיתי בחיים שלך, רק הבדידות.

האלבום מרגיש קצר מאוד אבל קולע לחלוטין, שישה קטעים שזורמים כמו דמעות. האלבום הכי מגוון של הלהקה, האלבום הכי טכני של הלהקה, האלבום הכי כואב של הלהקה. לדעתי זה לא משנה אם זה יהיה האלבום שלהם שתגידו לעצמכם שאתם הכי אוהבים , אם תתחברו ותתנו למוזיקה לעטוף אתכם, תרגישו שזו היצירה הכי חשובה שלהם כי זו יצירה שמעמידה את המסר של היוצר במרכז, אפילו יותר מכל קודמיו, יש כאן מה להגיד, יש כאן רגשות אמיתיים וקשים לעיכול שצריכים שיעבירו אותם כדי שאנשים יבינו, אם הם רק תתנו למוזיקה לדבר ולא תנסו לשים אותה בתוך מסגרות. אין כאן שאיפה להוכיח יכולות טכניות נטו למרות עבודת תופים נהדרת של גאווין הריסון שזורק את הגפיים שלו לכל עבר ואחת ההופעות החזקות בכלל של ריצ'רד ברבירי, הקלידן של הלהקה שבדרך כלל מתמקד באווירה אבל הפעם הרשה לעצמו גם יותר להתבלט. אין כאן שאיפה להוכיח יכולות הלחנה נעלות או להמציא את הגלגל מחדש, רק רצון בודד לגעת במאזין, להביע מסר שאי אפשר יהיה להישאר אדיש אליו ובו בזמן שהוא מועבר בצורה בוגרת הוא גם מועבר דרך עיניים של מתבגר שיודע שהוא סה"כ ילד ולא רוצה יותר מאשר שקט ושלווה. ההתעלות של המילים הן שהן לא נסיון להטיף על ההתדרדרות של הנוער או לקטרג עליו בהכרח אלא רצון אמיתי להעביר גם את הזווית האנושית שמרגישה ושצריכה להתמודד עם הבעיות שמועלות כאן בכל יום ויומו.

דרך הרצון הזה ליצור מוזיקה שתעניין ותיגע במאזין, הלהקה ממשיכה לחדש, לא דובקת באף נוסחה אלא משתמשת בכל הנסיון וההשפעות שלה כדי להושיט יד והתוצאה היא בוגרת, מעניינת ועדיין חדשנית ובכמה דרכים מאוד לא צפויות. זה המגנום אופוס של הסם הזה שנקרא פורקיופיין טרי, להקה שגורמת לך בכל פעם לתפוס את הראש ולרצות לבכות כי אלה המילים שרצית לומר ולא ידעת איך, כל הרגשות האלו שדוקרים ומציקים לך וגורמים ללב שלך להתנפץ למיליון רסיסים. העצב.

הידעת? למועדון המעריצים ישנו פורום פעיל מאוד בו החברים מתרגשים, צוחקים, מתווכחים, מתדיינים, נפגשים והכל יחדיו. הצטרף גם אתה לקהילה של מועדון המעריצים הרשמי של דרים ת'יאטר בישראל!