ראשית נובמבר 2002, ארבעה חודשים בלבד להקמתו של Ytsejammers Israel, והתארגנה משלחת בת 32 איש להופעה האחת והיחידה של Dream Theater על אדמת טורקיה עד היום (ד.ע – סוף יוני 2005)
דגל ה-Ytsejammers נישא בראווה לפני עלייתנו למטוס, זו הפעם הראשונה וממש לא אחרונה שהוא מתנוסס לו בסיטואציה שכזו, בעתיד זה עוד יתרחש!

לפני ההמראה

עבור רובנו, היה מדובר בטיול הראשון בטורקיה אך ההתאקלמות הייתה די פשוטה.
ארץ הלחמנג'ון והשווארמה די מזכירה את העיר העתיקה של ירושלים ובכלל- הרוכלים הטורקיים מדברים עברית יותר טוב מהרבה עולים חדשים כאן, במדינת ישראל.

ההופעה התקיימה בתאריך ה-8/11/2002, ההופעה האחרונה של הסבב השלישי אשר חתם את טור האלבום הכפול והמופתי של הלהקה- Six degrees of inner turbulence.
ארגנו אוטובוס גדול אשר הסיע אותנו מהמלון (הממוקם קרוב מאוד למרכז העיר- כיכר Taksim הגדולה באיסטנבול) למקום ההופעה- Bostanci Gosteri Merkezi.

פלייר ההופעה

אספנו אלינו במחווה ציונית עוד 18 ישראלים, אשר לא היוו חלק אינטגראלי במשלחת שלנו ועברנו בדרכנו את הגשר שמוביל אותנו לצד האסייתי של המטרופולין.
50 ישראלים הבאים להשתלט על הופעה לא-שגרתית של להקה לא-שגרתית בעליל!

עם המעבר גם החלה ההתרגשות, לראות אלפים של אנשים הממתינים ליד אולם ההופעה כאשר דגל ענק עם פרסום ההופעה נישא על האולם בראווה.
קור ערב נובמבר הטורקי איבד את כושרו עם ההתרגשות שעברה בקרבנו, זו הפעם הראשונה שקבוצה כזו גדולה ומאורגנת מישראל מתארגנת להופעה של הלהקה, ועוד בטורקיה!

בזכות קשר שיצר טל עם אטא, ממנהלי מועדון המעריצים הטורקי של הלהקה- HOME, נתנה לנו הזכות המיוחדת להיכנס לתוך אולם ההופעה כ-10 דקות לפני כל שאר הקהל.
זכות קדימה דרימיסטית למהדרין, כפי שיש לאמור!

האווירה בהופעה הייתה מחשמלת, הטורקים התנהגו כאילו שמדובר במשחק כדורגל בין פנרבחצ'ה לבין גלאטאסריי. שירי כדורגל עממיים שודרגו ביעף לעבר חברי הלהקה בשאגות כגון- "OH OH OH OH John Petrucci" או- "I love Mike Portnoy, I love Mike Portnoy" !
זו הייתה חוויה להצטרף אליהם לאקט הטקסי והלהקה עצמה לא נותרה חייבת – בתמורה למפגן האהדה המלא אליה, היא נתנה שואו אדיר! בהופעה זו חשתי על בשרי את עוצמתה של המוזיקה, אשר מסוגלת לעבור אפילו את תת-המודע האנושי.

לא רק טורקים וישראלים היו נוכחים בהופעה, אלא גם צעירים מעיראק, איראן ולבנון. הם הבינו מהיכן אנחנו די בקלות אך לא הייתה שום תחושה של מרירות ושל כעס, לא היינו אויבים באותו הערב!
האחווה במקום לא יכולה להיתפס במלים, במיוחד כאשר אתה מחבק את האנשים שמצדדיך- כל זאת מבלי ממש להתחשב מאיפה הם ומה הם חושבים עליך ועל העם שלך.

כמו שאמר לנו בחור סעודי – "Here there are no enemies, we are friends and all in the name of music"!
משפט כזה יש לנצור בחיים, במיוחד בעולם כזה שבו דתות רק גורמות לאנשים להתרחק זה מזה ובאמונה עיוורת גם לשנוא זה את זה, כל זאת על מזבח שקרי ושטני.

בעת שאלפי מגדלי בבל נפלו במשך השנים וגרמו להיסטוריה להתחדש באבולוציות של שנאה, ההופעה הזו הנפיקה בי תחושה של שמימיות, של הבנייה רוחנית.
עמדתי בשורה האחרונה, ממש מול מרכז הבמה והאור שבקע מהבמה פשוט האיר את כל הקהל. כל זאת הביא למעמד מעין קדושה, כזו שיוצרת קסם בלתי-נלאה !

אווירה קסומה

בהופעה עצמה בוצעו 17 שירים, היא החלה בלהיט הראשון באופן ממשי של Dream Theater
"Pull me under". בשיר כל אותם אלפי צופים קפצו מרגליהם לצלילי המוזיקה, מה שהרעיד את המקום הרבה יותר מכל רעידת אדמה הנפוצה בטורקיה.

סולן הלהקה, James LaBrie, חלה בברונכיטיס קשה זמן קצר לפני ההופעה. כל זאת לא מנע ממנו לתת את המיטב שלו בה, מן הסתם הפידבק החיובי אשר קיבל מהקהל המגוון והנלהב תרם לו לא להתייאש מהמחלה ולהפציץ אותנו עם פגז ווקאלי!

בזמן ההופעה

שיא ההופעה הגיע במחרוזת ה- Instrumedley. מדובר במחרוזת של קטעים אינסטרומנטאליים מתקופות שונות בחייה של הלהקה, גם מקטע של פרויקט צד לשעבר של שלושה מחבריה- Liquid Tension Experiment.

ומקרוב יותר

אנרגיות קטלניות התקבלו גם מהשיר בעל הגוון האוריינטאלי ביותר של Dream Theater – "Home".
הקהל הערבי קיבל את השיר באדרנלין כזה שלא הורגש במקום זה זמן רב, איני מאמין שהיה אדם אדיש בהופעה באותו פרק זמן של השיר, קרוב ל-15 דקות!

כדי להרגיע את הרוחות הסוערות, הלהקה השתמשה בנשק הסודי שלה הנועד לרגש, השיר "The spirit carries on". נכון שמדובר בבלדה, אך לא מדובר בקיטש דביק של אין-ספור להקות רוק אמריקאי קל ונדוש, כאן זו יצירה שחודרת לנימי הנפש ומרנינה אותה ברגש אינסופי!

מיתרי הגיטרה של John Petrucci הרעידה את כולנו, כל תו כאילו שתיאר סיפור שלם…

The Spirit Carries On

חשכת האולם הוארה בשלל להבות מצתים עליהן ניצח Mike Portnoy, הוא נעמד מאחורי מערכת התופים שלו וסימן לכולנו להצית את לבבותינו מכוסי חוט התיל… ברגעים אלו, חבק כל איש את רעיו והתזמורת לוותה בגלי אנשים מימין לשמאל וחזרה.
כאן סומן וי ענק על הפרדיגמה המוזיקלית- המוזיקה היא הדת הלא-רשמית שמסוגלת להביא לקירוב לבבות, לאחווה בין בני-אנוש שונים מארצות שונות.

ההופעה נחתמה באחד מהשירים היותר מגוונים ומקפיצים של דרים – "Take the Time". כאן נראתה בשלמותה היכולת של הלהקה לגרום לך להתרומם מעודף אדרנלין לאחר שיר בו נוצרת רגיעה מוחלטת בפנים.
כשנפרדה הלהקה מן הקהל החם, הם לא הפסיקו להודות לו על הכיף שחולל בהם, זו הייתה סימביוזה שלמה של עונג!

סוף ההופעה

לאחר ההופעה, מספר אנשים מתוך המשלחת נותרו במקום, כל זאת במטרה ספציפית – מפגש Back Stage בלעדי עם הלהקה.
להלן תמונתי מאותו מפגש עם פורטנוי ופטרוצ'י ותמונתו של טל עם גו'רדן.

זו לא הייתה המשלחת המושלמת, רוב האנשים לא ממש הכירו זה את זה בה וחלקם בכלל לא נטמע בקהילתנו. שיא הסערה עדיין לא נראה באופק…

עם פורטנוי ופטרוצ'י

עם רודס