מאמר מאת ליאור דויד

"שלום, קוראים לי ליאור, ואני מכור"

מתוך פגישת DTA
Dream-Theaterholics Anonymous

אחד הדברים המעניינים בקרב המעריצים של דרים ת'יאטר, זה שבדיוק כמו בני זוג, תמיד יש להם סיפור מעניין על איך הם נפגשו לראשונה, איך התאהבו לראשונה. אצלי זה היה בכיתה י"א, לפני 10 שנים בערך, הייתי בן 16 וקצת. השנה שהייתה מהמשמעותיות בחיי הבוגרים, הייתה השנה שגיליתי בה את אחת מאהבות חיי – המוזיקה, ויותר ספיציפית – את המטאל. בדיוק עברתי לגור וללמוד בפנימיה בהרצליה, כשכל מה שעניין אותי אז היה איך להשיג יותר מהחומר הרועש הזה ולצרוך אותו בכמויות ובעוצמות שיכולות לחולל לי נזק בלתי הפיך. עוד מהיום הראשון נמשכתי לצדדים הטכניים והוירטואוזיים של המוזיקה ויוצריה, ורק ביקשתי ללמוד עוד ועוד. יום אחד, בעוד תיקיית My Music במחשב שלי הולכת ומנתפחת, ביחס ישיר לעוצמת כאב הראש של ההורים והשכנים שלי, ניגש אלי חבר בבית הספר שהציע לתת לי במתנה אלבום העונה לשם A Change of Seasons. "מה קרה?" שאלתי, והוא ענה שהאלבום קצת קופץ ושרוט, וגם ככה לאחיו יש עותק אז למה לא לזכות את הרבים. "כדאי לך, יש להם גיטריסט ממש טוב" אמר, וכמובן שלא יכולתי לסרב לדיסטורשן בחינם אז לקחתי. שמעתי את האלבום בפעם הראשונה והרגשתי קצת מוזר. "20 דקות שיר? מה הם חושבים שהם, פינק פלויד? ואיך אפשר לעשות הדבאנג 20 דקות רצוף בהופעה? נו טוב, לפחות יש סולואים טובים והיי! בוהמיין ראפסודי!" תשעו את השיפוט לרגע, בכל זאת ילד בן 16. לאלבום הזה חזרתי מאז רק כמה חודשים מאוחר יותר, ואחרי שקצת קראתי את הסקריפט של שיר הנושא והקשבתי לו יותר לעומק, הרגשתי הארה, כמו פטיש קסום שניחת לי על הראש, כשכל מה שרציתי לעשות אז הוא לרוץ ברחוב ולצעוק "אאוריקה!".

כל מעריץ של דרים מכיר את הרגשת הגילוי הזאת. מהיום שאתה שומע אותם לראשונה אתה מתחיל לשמוע אלבום אחרי אלבום כאחוז דיבוק, ברצף ובחזרות, ישר והפוך, לעומק ולרוחב. אתה לא מבין איך זה שהתקיים עולם שלם כזה מתחת לאף שלך ואיש לא סיפר לך עליו. Images הסוחף, Awake ו Train האנרגטיים, Six Degrees המונומנטאלי, ומטרופוליס – הו מטרופוליס! את מיטב שנותיי ושעותיי בתחבורה הציבורית בזבזתי על האזנה ערבה, קנאית ומנותקת מהעולם לאלבום המופלא והקסום הזה, אולי הטרייד מארק של דרים ת'יאטר. מי מכם שבמקרה קורא את שכתוב כאן ולא יודע על מה אני מדבר, שישיג לפחות אלבום אחד של הלהקה ויבלע את הגלולה הכחולה – אתם לא תצטערו על כך, האמינו לי.

אמר לי פעם סיני חכם וזקן: כל להקות הפרוג של ימינו אינן אלא הערות שוליים לספר הדרימיסטי. מה שכבודו התכוון כמובן הוא שדרים ת'יאטר היא הפרוטוטיפ והסטריאוטיפ של להקת פרוגרסיב; אין היום להקה בז'אנר שמכבדת את עצמה שלא מושפעת ממנה. כל אחד יכול למצוא בה את מקומו, בין אם הוא בא מרקע של הרוק המתקדם של הסבנטיז, בין אם הוא שומע Testament ו-Slayer עם הקורנפלקס של הבוקר, מוזיקאי בלתי נלאה או רומנטיקן חובב בלדות. האומנים שמרכיבים אותה הם מהמוכרים והמובחרים בתחום בימינו ומועדוני המעריצים שלה ברחבי העולם הם מושא לקנאה.

מה הופך את דרים ת'יאטר לכזה סיפור הצלחה קשה לומר, ואני מניח שכל מעריץ יסביר את זה אחרת. מכל מקום, ברור שיש משהו בלהקה הזאת, משהו שגורם לה להיות הלהקה המובילה בז'אנר כמעט מיום הקמתה, משהו שגורם למעריצים שלה להיות מסורים כל כך, פנאטים כל כך. אנשים מסויימים יגידו שייתכן והעניין נעוץ בוירטואוזיות של חברי הלהקה, שהם מוזיקאים שמקבלים פרסים בתדירות יותר גבוהה מהתדירות בה אדם ממוצע מצחצח שיניים, אבל קשה לי להסכים לכך. מתמטיקה היא לא ערובה לאסתטיקה ורגש סוחף הוא בדרך כלל לא פועל יוצא של דיוק הנדסי; טענה כזו ייתכן ונכונה למוזיקאים שבינינו, אבל לאיש הפשוט וחסר חוש הקצב ככותב המאמר, זה פשוט לא מספיק. אולי הקצב ההיסטרי בה הלהקה מנפיקה אלבומי מופת? אולי הערבוב של סגנונות מוזיקליים שונים? היחס המורכב אך המדוייק בין מטאל למלודיה ובין מורכבות אינסטרומנטלית לTheme פשוט ונוגע? יצירותיה האפיות הסוחפות? הקטעים המטאליים האגרסיביים? כמו בהרבה מקרים, התשובה הפשוטה היא, לדעתי, התשובה המורכבת: כל הסיבות יחדיו מצטרפות זו לזו באורח נדיר ומנפיקות את להקת הפרוגרסיב האולטימטיבית; כמו קלחת פויקה שזורקים לתוכה מרכיבים רבים שיוצרים תבשיל נפלא, כמו הרבה רובוטים עם פאוור-ריינג'רס בתוכם שיוצרים ביחד מגה-זורד בלתי מנוצח (ואתם מוזמנים להוסיף כאן עוד מטאפורות מגוחכות כאוות נפשכם), דרים ת'יאטר היא ללא ספק חריגה סטטיסטית. החלום הדרימיסטי מגשים את עצמו לנגד עינינו כבר יותר מ-20 שנה, והוא מייצג נכונה את שמו – כל אלבום מחדש.