טור אישי מיוחד על ההופעה של דרים ת'יאטר בארץ
נשלח: ב' יוני 15, 2009 9:39 am
טור זה אמור היה להתפרסם במגזין "מטאליסט" אך מסיבות לא ידועות לא פורסם, למרות הבקשה מצד "מטאליסט" לכתוב עבורם.
=====
שנת 1995 הייתה ותישאר מבחינתי שנה בעלת חשיבות מיוחדת מאד. בשנה הזאת המדינה הזדעזעה כולה מהרצח הנורא של ראש ממשלתנו יצחק רבין ז"ל, בשנה הזאת הפכתי לשחקן בחמישייה הראשונה בקבוצת הנערים של הפועל חולון בכדורסל וזכינו באליפות מתוקה בסיום העונה, ובשנה הזאת הכרתי את אחת האהבות של חיי, Dream Theater. ליחי אורקין, שכן חדש ברחוב, הפך במהרה להיות חבר שלי עקב העניין המשותף שלנו ברוק ובנגינה. כמעט בכל שבוע לפחות פעם אחת, היינו נפגשים אצלו במרפסת, הוא עם הגיטרה הקלאסית, אני עם הקלידים והיינו עושים ג'אמים ארוכים לתוך הלילה ונהנים מרוח צוננת ואווירה נהדרת. יום אחד, ואני זוכר את הציטוט המדויק כאילו זה היה אתמול, ליחי מגיע אליי הביתה עם דיסק ואומר לי: "טל, יש לי להכיר לך איזה להקה מיוחדת, הם עושים דברים לא שגרתיים במוסיקה שלהם ויש להם נגנים לא מהעולם הזה". לא יכולתי לסרב להצעה שכזו ולקחתי בשמחה את הדיסק, אשר נקרא Images and Words , לימים ייחשב בתור התנ"ך של הפרוג-מטאל. כבר בהאזנה הראשונה לא האמנתי למה שאני שומע, שינויי המקצבים, הכבדות בצוותא עם המלודיות, הוירטואוזיות והמורכבות, וכשמסכמים הכל ביחד די נדהמתי כי לא שמעתי שום דבר כזה לפני זה. כמו כל נער שמתעניין ושומע רוק והבי-מטאל, הכרתי את כל הלהקות החשובות שהשפיעו וייסדו את הז'אנר אך בדבר כזה שגורם לי להגיד : "וואו" , עוד לא נתקלתי.
ההתאהבות הזאת גרמה לי כמובן לרכוש מהר מאד את שאר אלבומי הלהקה, בימים שדרים ת'יאטר לא התקרבה בכלל לפופולאריות שיש לה כיום וכאשר לא היה קל להשיג את אלבומי הלהקה בארץ ורכישות באינטרנט עוד לא היו נחלת ההמונים. בהמשך לכך , התחלתי לחקור את סגנון הרוק המתקדם ולהכיר את הלהקות המייסדות כמו King Crimson, Yes, Genesis ואחרות אך השדרוג ביחסיי עם דרים ת'יאטר עוד טרם הגיע. בגיל 18 ואחרי האלבום הלא מוצלח, Falling into Infinity, התגייסתי לצבא, ובאופן טבעי היה לי פחות זמן לעקוב אחרי הלהקה, לשמוע להקות חדשות ולהעמיק בסגנון ואפשר לומר שנקודת המפנה הגיעה בקורס הקצינים בבה"ד 1, כאשר יום אחד הגיע בחור שמוכר דיסקים ובאמתחתו Scenes from a Memory. אני מרחם על אותם צוערים שישנו איתי בחדר ונאלצו לשמוע בכל לילה את אלבום הקונספט המשובח הזה מתחילתו ועד סופו , בסופו של דבר הם ידעו לדקלם את הפזמון של Strange Deja Vu גם מתוך שינה, ואלה מהם שאהבו מוסיקה מזרחית התחברו באופן טבעי ל- Home . האלבום הזה שבעצם החייה את הקריירה המוסיקלית של הלהקה שהייתה על סף פירוק, הוא זה שגרם לי לרצות ליסוע ולראות את הלהקה בחו"ל , כאשר אשתחרר ביום מן הימים מהצבא. הזמן חלף ועבר לו, הסתפקתי להשתחרר מהצבא ולהתחיל לעבוד כדי לחסוך כסף ליסוע לחו"ל ולראות את אלי המוסיקה - Dream Theater. התחלתי לחפש בפורומים באינטרנט אנשים שיהיו מעוניינים להצטרף וכך הכרתי את אהרון מיקל ויובל קשטר וביחד נסענו לפראג ביוני 2002 בימים שבהם לא היה פופולארי עדיין ליסוע לחו"ל להופעות ולארגן משלחות וקבוצות. אני לא רוצה לחזור על החוויות הספציפיות מאותה הופעה כי תוכלו לקרוא על זה באתר מועדון המעריצים, אבל בכל זאת, זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיינו ולאחר שעתיים וחצי במהלכן זכינו לראות גם את כל היצירה של Six Degrees of Inner Turbulence, גם נפגשנו עם הלהקה ושם הכרתי חבר יקר ואח יהודי, מר ג'ורדן רודס הלא הוא קלידן הלהקה. ג'ורדן הופתע מאד שבאנו מישראל, וביקש לשמור על קשר, כמובן שהסכמתי בשמחה ועד היום אני בקשר קבוע איתו ומקורב מאד אליו. מההיכרות האישית עם ג'ורדן מאז ועד עצם היום הזה ,הכרתי לא רק מוסיקאי מחונן אלא גם בן אדם חם ונחמד, ציוני ואיש משפחה אוהב.
מייד עם חזרתנו לארץ, החלטנו על הקמת פורום חדש ורציני לדרים ת'יאטר שיהווה גם מקום לדיונים על רוק מתקדם ופרוג מטאל - הרגשנו שיש לנו שליחות מיסיונרית להפיץ את בשורת הפרוגרסיב בארץ, כי מה לעשות ושיא הפופולאריות של הסגנון הייתה בשנות ה-70 עוד לפני שנולדנו. כבר מן הרגע הראשון, ניכרה התלהבות רבה בקרב גולשי מערכת היידפארק, שהיו צמאים למיזם שכזה, ולכן לא פלא שבתוך פחות משנה הוא נהפך לאחד מעשרת הפורומים הפופולאריים ביות, כל זאת תוך עבודה קשה ומאומצת מאד. במקביל לזה אני באופן אישי, התחלתי כאמור לכתוב במגזין מטאליסט סקירות וראיונות על רוק מתקדם ופרוג מטאל.
כחלק מהקשר המיוחד עם ג'ורדן, שכנעתי אותו לקיים צ'אט בלעדי עם המעריצים בארץ. בצ'אט נכחו כמה עשרות אנשים והוא התקיים דרך ערוץ mIrc. מה שהיה מאד משעשע הוא שמאחר וכולם הכירו אותי בכינוי Rudess , כאשר ג'ורדן נכנס עם הכינוי הזה לבדוק את הצ'אט מספר שעות לפני תחילתו, החבר'ה שחיכו בצ'אט חשבו שמדובר בי והתחילו לשלוח הודעות והם לא האמינו כאשר ג'ורדן ענה להם שמדובר באמת בגאון הקלידים מניו יורק. הרגשתי שאנחנו נמצאים בתנופה אחרי הצ'אט והחלטתי ליזום נסיעה מאורגנת בנובמבר 2002 לאיסטנבול לצפייה משותפת בהופעה של הלהקה. קיבצתי 32 אנשים מכל קצבות הארץ ומכל הגילאים (ביניהם בין היתר עומר אפרת, שבעוד מספר ימים יחמם עם להקתו את Dream Theater) ונסענו ל-4 ימים לטורקיה. טרם הנסיעה, יצרתי קשר עם המועדון הטורקי ובאדיבותם הרבה הצלחנו להיכנס לאולם לפני כל הקהל הרב שחלקו הניכר ישן לילה לפני מחוץ לאולם בו התקיימה ההופעה (יש לכך משמעות מיוחדת כי זאת הייתה ההופעה הראשונה של דרים ת'יאטר בטורקיה אחרי ביטולים בעבר). בפנים בתוך האולם יצא לנו להיפגש עם דרימיסטים מלבנון, סעודיה, סוריה ואפילו אירן. לא הייתה שום עוינות באותו הערב אלא אחווה מדהימה בין הדתות (אני מאמין שאובמה היה גאה בנו...), כמו שאמר לנו בחור סעודי- "Here there are no enemies, we are friends and all in the name of music"! המוזיקה אם כך היא הדת הלא-רשמית שמסוגלת להביא לקירוב לבבות, לאחווה בין בני-אנוש שונים מארצות שונות. המשלחת הזאת הייתה הסנונית הראשונה במשלחות שיגיעו בעתיד ללונדון, בודפשט, אמסטרדם ואיסטנבול (שוב פעם ב-2007). המומנטום החיובי המשיך וגבר, זאת למרות נסיונות של מספר אנשים צרי עין לנסות ולחבל ללא הצלחה. רכבנו על הגל והצלחנו לקיים מפגשי פורום בהם נרקמו חברויות בין אנשים ממקומות שונים בארץ ואפילו קשרים רומנטיים, ערבי מחווה לדרים ת'יאטר, אשר באחד מהם ג'ורדן רודס הכין לנו ברכה אישית בוידאו, אך שני דברים היו חסרים - האחד, הפיכת המועדון לרשמי והשני, הופעה של הלהקה בארץ.
עבור מייק פורטנוי, זה שאחראי על נושא ה- Fanclubs בלהקה, ומועדון המעריצים הבינ"ל ז"ל (שישב בהולנד) זה לא היה מספיק שארגנו משלחות ענקיות שלא נראו בשום קנה מידה משום מקום בעולם, לא היה מספיק עבורם ערבי המחווה והמפגשים וגם הקשר היהודי. מה שאם כך נדרש מאיתנו היה להקים אתר מקצועי ועצמאי, מערכת פורומים, ולשדרג את רמת המועדון מבחינת מה שהוא מציע. בישראל לצערנו, לא כולם יודעים להעריך אהבה למשהו משותף כמו להקה, וכך שלמרות שדרים ת'יאטר היא לא בריטני ספירס, ספגנו גיחוכים רבים על הרצון שלנו שיהיה מועדון מעריצים רשמי. בחו"ל, נושא מועדוני המעריצים פופולארי מאד ובכלל אנשים מתאגדים במסגרות שונות כמו איסוף בולים ומטבעות למשל, ולכן למרות הכל הייתה לנו אמונה בדרכנו, ולהבדיל מכל מיני אנשים , לא חשבנו שמועדון מעריצים הוא דבר ילדותי אלא דבר כיפי שמאחד אנשים סביב תחביב משותף. אך המועדון היה על סף פירוק ב-2006 עקב אכזבה מכך שמאמצינו לא מקבלים הכרה מהלהקה בכך שיהיה לנו סטטוס של מועדון רשמי. באמצע מאי 2006 החלטתי לעשות מעשה אמיץ ואמרתי "יהיה מה שיהיה" כי אם אחרי מה שעשינו לא זכינו ל- Official Status הרי שלא נזכה לעולם. נכנסתי לפורום הרשמי של מייק פורטנוי וכתבתי לו מכתב כנה ופתוח לעיני כל העולם, ידעתי שיש בכך הימור גדול ושמייק יכול לבחור להתעלם מזה ושנתייאש סופית. לתדהמתי הרבה, כבר באותו הערב, מייק חזר אליי לאימייל ואמר לי שהוא שמח לתת לנו את הסטטוס הרשמי ושמה שנעשה איתו מכאן ואילך זה באחריותנו. זה נתן לנו את ה- Boost הדרוש, ובכך בעצם הפכנו למועדון המעריצים הישראלי הרשמי הראשון של להקה כלשהי אי פעם - הישג שאנו גאים בו עד עצם היום הזה וכנראה שנהיה גאים לתמיד. החלנו לגבות דמי חבר שנתיים ולהעניק לחברי המועדון, חולצה רשמית, 2 גליונות מגזין המלאים בראיונות וכתבות בלעדיות וגם סטיקר, והפכנו להיות חלק מאותה חבורה מצומצמת של מועדוני מעריצים רשמיים של דרים ת'יאטר. במקביל התחילו לפנות אליי כל מיני גורמים שרצו להביא את הלהקה להופעה בארץ , אך לצערי ולמרות שהייתי מעורב לפחות במו"מ אחד מול הסוכנות, הרי שנושא ההופעה בארץ לא צלח, אך לא אמרנו נואש למטרת העל.
קצת לאחר מכן, ג'ורדן סיפר לי שהוא הוזמן על ידי אביב גפן לבוא ולנגן איתו בארץ אך הוא לא יודע אם זה יסתדר לו מבחינת הלו"ז של הלהקה. הקשר בין ג'ורדן ואביב נוצר כאשר בלקפילד הופיעה בארה"ב ועקב סירוב אשרת כניסה לחלק מחברי הלהקה, ג'ורדן התנדב ללוות בהופעות את סטיבן ווילסון ואביב גפן. כמובן שלא היססתי ושכנעתי את ג'ורדן שכדאי לו לבוא לארץ ושאולי אפילו אוכל לארגן לו איזה סדנא או קונצרט פסנתר בתל אביב (דבר שבסוף לא יצא לפועל). הביקור של ג'ורדן בסוף נובמבר 2006 היה מוצלח מאד (פרט לעובדה שהתווספה הופעה נוספת שלא תוכננה), ג'ורדן התרשם מאד לטובה מישראל ולקחנו אותו לטייל בירושלים, שם ערכנו לפני השקיעה תמונה משותפת על הר הזיתים כאשר ברקע העיר העתיקה, וקינחנו בארוחה במסעדה לבנונית באבו-גוש. ג'ורדן הבטיח להעביר את התרשמותו החיובית מהארץ ולעזור לשכנע את חברי הלהקה (דבר שניסינו לעשות כל השנים בעצמנו גם). המועדון יזם עצומה רשמית להבאת הלהקה, עליה חתמו כמה אלפי אנשים והיא זכתה להתייחסות ממייק פורטנוי שהבטיח שהלהקה תגיע לארץ בטור של 2009. השמועות התחזקו לפני מספר חודשים כאשר ידיעה הופיעה באחד מאתרי המוסיקה לגבי כך שצפויה הופעה בתל-אביב. בעזרת הערוץ הפתוח שיש לי מול הלהקה, ביררתי האם סוף סוף מדובר במשהו קונקרטי וקיבלתי תשובה חיובית. אי אפשר לתאר את מידת האושר שהייתה בי באותו הרגע לפני שכל העניין פורסם באופן רשמי - אחרי כל מה שהשגנו והצלחנו , הגענו לגן העדן, הופעה ראשונה אי פעם של הלהקה בארץ. הוצפתי בהרבה מאד אימיילים שמברכים אותנו ומודים לנו על פועלנו לקיום ההופעה בארץ. הציפיות האופטימיות שלי דיברו על 6000 אנשים שיגיעו ביום מן הימים לראות הופעה שכזאת, אך ההיסטריה במכירת הכרטיסים הראתה שבהופעה תהיה לפחות כמות כפולה של אנשים.
נושא שדרוג ותפעול המועדון והצלחתו הכללית לא היו יכולים להתבצע לבד אלא רק עם עזרה של מספר אנשים שהתנדבו להשקיע ממרצם וזמנם בשביל המטרה בה הם האמינו. פרט לאהרון מיקל שהיה לאורך רוב הדרך, מגיעות תודות לשני אנשים ספציפיים. הראשון, עידן אדר, שרצה לעזור עם אתר המועדון ועם הזמן הפך להיות הוובמסטר וגם מנהל בקהילת הפורומים שלנו והמועדון עצמו - עידן הפך להיות מעורב בהדרגה בכל הניהול השוטף ועתה הוא חלק אינטגרלי מהמועדון וכוח מוביל בו. השני, מתן בריל, אנציקלופדיית מוסיקה מהלכת שהצטרף אלינו כבר בטורקיה (תפס טרמפ באוטובוס שלנו להופעה) והוא אחראי על הנושאים הלוגיסטיים והכספיים, בלעדיהם לא היינו נמצאים איפה שאנחנו כיום. פרט אליהם היו לא מעט אנשים יקרים שעזרו במהלך השנים וגם להם אני רוצה להגיד, תודה רבה. אני גם רוצה לנצל את ההזדמנות לבקש סליחה אישית מכל מי שפגעתי בו.
ההופעה של דרים ת'יאטר בארץ היא התגשמות חלום לרבים אך מבחינתי זאת סגירת מעגל שהחל בתמימות לפני 14 שנים ובלי ידיעה לאן הוא יוביל. מהיכרות מקרית עם עוד להקה מני רבות ששמעתי, זה הפך לסיפור מאד מיוחד עם קשרים בין אנשים שונים ומגוונים, עם הרבה הרפתקאות ואקשן ,הנאה והגשמה עצמית. זה מוכיח שהמשפט "אם תרצו אין זו אגדה" הוא כל כך נכון ומי שהולך אחרי האמת שלו ומה שהוא רוצה להשיג בחייו גם ישיג את מה שהוא רוצה, זה מוסר ההשכל שלי לכולכם! וכמובן, תהנו בהופעה
=====
שנת 1995 הייתה ותישאר מבחינתי שנה בעלת חשיבות מיוחדת מאד. בשנה הזאת המדינה הזדעזעה כולה מהרצח הנורא של ראש ממשלתנו יצחק רבין ז"ל, בשנה הזאת הפכתי לשחקן בחמישייה הראשונה בקבוצת הנערים של הפועל חולון בכדורסל וזכינו באליפות מתוקה בסיום העונה, ובשנה הזאת הכרתי את אחת האהבות של חיי, Dream Theater. ליחי אורקין, שכן חדש ברחוב, הפך במהרה להיות חבר שלי עקב העניין המשותף שלנו ברוק ובנגינה. כמעט בכל שבוע לפחות פעם אחת, היינו נפגשים אצלו במרפסת, הוא עם הגיטרה הקלאסית, אני עם הקלידים והיינו עושים ג'אמים ארוכים לתוך הלילה ונהנים מרוח צוננת ואווירה נהדרת. יום אחד, ואני זוכר את הציטוט המדויק כאילו זה היה אתמול, ליחי מגיע אליי הביתה עם דיסק ואומר לי: "טל, יש לי להכיר לך איזה להקה מיוחדת, הם עושים דברים לא שגרתיים במוסיקה שלהם ויש להם נגנים לא מהעולם הזה". לא יכולתי לסרב להצעה שכזו ולקחתי בשמחה את הדיסק, אשר נקרא Images and Words , לימים ייחשב בתור התנ"ך של הפרוג-מטאל. כבר בהאזנה הראשונה לא האמנתי למה שאני שומע, שינויי המקצבים, הכבדות בצוותא עם המלודיות, הוירטואוזיות והמורכבות, וכשמסכמים הכל ביחד די נדהמתי כי לא שמעתי שום דבר כזה לפני זה. כמו כל נער שמתעניין ושומע רוק והבי-מטאל, הכרתי את כל הלהקות החשובות שהשפיעו וייסדו את הז'אנר אך בדבר כזה שגורם לי להגיד : "וואו" , עוד לא נתקלתי.
ההתאהבות הזאת גרמה לי כמובן לרכוש מהר מאד את שאר אלבומי הלהקה, בימים שדרים ת'יאטר לא התקרבה בכלל לפופולאריות שיש לה כיום וכאשר לא היה קל להשיג את אלבומי הלהקה בארץ ורכישות באינטרנט עוד לא היו נחלת ההמונים. בהמשך לכך , התחלתי לחקור את סגנון הרוק המתקדם ולהכיר את הלהקות המייסדות כמו King Crimson, Yes, Genesis ואחרות אך השדרוג ביחסיי עם דרים ת'יאטר עוד טרם הגיע. בגיל 18 ואחרי האלבום הלא מוצלח, Falling into Infinity, התגייסתי לצבא, ובאופן טבעי היה לי פחות זמן לעקוב אחרי הלהקה, לשמוע להקות חדשות ולהעמיק בסגנון ואפשר לומר שנקודת המפנה הגיעה בקורס הקצינים בבה"ד 1, כאשר יום אחד הגיע בחור שמוכר דיסקים ובאמתחתו Scenes from a Memory. אני מרחם על אותם צוערים שישנו איתי בחדר ונאלצו לשמוע בכל לילה את אלבום הקונספט המשובח הזה מתחילתו ועד סופו , בסופו של דבר הם ידעו לדקלם את הפזמון של Strange Deja Vu גם מתוך שינה, ואלה מהם שאהבו מוסיקה מזרחית התחברו באופן טבעי ל- Home . האלבום הזה שבעצם החייה את הקריירה המוסיקלית של הלהקה שהייתה על סף פירוק, הוא זה שגרם לי לרצות ליסוע ולראות את הלהקה בחו"ל , כאשר אשתחרר ביום מן הימים מהצבא. הזמן חלף ועבר לו, הסתפקתי להשתחרר מהצבא ולהתחיל לעבוד כדי לחסוך כסף ליסוע לחו"ל ולראות את אלי המוסיקה - Dream Theater. התחלתי לחפש בפורומים באינטרנט אנשים שיהיו מעוניינים להצטרף וכך הכרתי את אהרון מיקל ויובל קשטר וביחד נסענו לפראג ביוני 2002 בימים שבהם לא היה פופולארי עדיין ליסוע לחו"ל להופעות ולארגן משלחות וקבוצות. אני לא רוצה לחזור על החוויות הספציפיות מאותה הופעה כי תוכלו לקרוא על זה באתר מועדון המעריצים, אבל בכל זאת, זה היה אחד הרגעים המאושרים בחיינו ולאחר שעתיים וחצי במהלכן זכינו לראות גם את כל היצירה של Six Degrees of Inner Turbulence, גם נפגשנו עם הלהקה ושם הכרתי חבר יקר ואח יהודי, מר ג'ורדן רודס הלא הוא קלידן הלהקה. ג'ורדן הופתע מאד שבאנו מישראל, וביקש לשמור על קשר, כמובן שהסכמתי בשמחה ועד היום אני בקשר קבוע איתו ומקורב מאד אליו. מההיכרות האישית עם ג'ורדן מאז ועד עצם היום הזה ,הכרתי לא רק מוסיקאי מחונן אלא גם בן אדם חם ונחמד, ציוני ואיש משפחה אוהב.
מייד עם חזרתנו לארץ, החלטנו על הקמת פורום חדש ורציני לדרים ת'יאטר שיהווה גם מקום לדיונים על רוק מתקדם ופרוג מטאל - הרגשנו שיש לנו שליחות מיסיונרית להפיץ את בשורת הפרוגרסיב בארץ, כי מה לעשות ושיא הפופולאריות של הסגנון הייתה בשנות ה-70 עוד לפני שנולדנו. כבר מן הרגע הראשון, ניכרה התלהבות רבה בקרב גולשי מערכת היידפארק, שהיו צמאים למיזם שכזה, ולכן לא פלא שבתוך פחות משנה הוא נהפך לאחד מעשרת הפורומים הפופולאריים ביות, כל זאת תוך עבודה קשה ומאומצת מאד. במקביל לזה אני באופן אישי, התחלתי כאמור לכתוב במגזין מטאליסט סקירות וראיונות על רוק מתקדם ופרוג מטאל.
כחלק מהקשר המיוחד עם ג'ורדן, שכנעתי אותו לקיים צ'אט בלעדי עם המעריצים בארץ. בצ'אט נכחו כמה עשרות אנשים והוא התקיים דרך ערוץ mIrc. מה שהיה מאד משעשע הוא שמאחר וכולם הכירו אותי בכינוי Rudess , כאשר ג'ורדן נכנס עם הכינוי הזה לבדוק את הצ'אט מספר שעות לפני תחילתו, החבר'ה שחיכו בצ'אט חשבו שמדובר בי והתחילו לשלוח הודעות והם לא האמינו כאשר ג'ורדן ענה להם שמדובר באמת בגאון הקלידים מניו יורק. הרגשתי שאנחנו נמצאים בתנופה אחרי הצ'אט והחלטתי ליזום נסיעה מאורגנת בנובמבר 2002 לאיסטנבול לצפייה משותפת בהופעה של הלהקה. קיבצתי 32 אנשים מכל קצבות הארץ ומכל הגילאים (ביניהם בין היתר עומר אפרת, שבעוד מספר ימים יחמם עם להקתו את Dream Theater) ונסענו ל-4 ימים לטורקיה. טרם הנסיעה, יצרתי קשר עם המועדון הטורקי ובאדיבותם הרבה הצלחנו להיכנס לאולם לפני כל הקהל הרב שחלקו הניכר ישן לילה לפני מחוץ לאולם בו התקיימה ההופעה (יש לכך משמעות מיוחדת כי זאת הייתה ההופעה הראשונה של דרים ת'יאטר בטורקיה אחרי ביטולים בעבר). בפנים בתוך האולם יצא לנו להיפגש עם דרימיסטים מלבנון, סעודיה, סוריה ואפילו אירן. לא הייתה שום עוינות באותו הערב אלא אחווה מדהימה בין הדתות (אני מאמין שאובמה היה גאה בנו...), כמו שאמר לנו בחור סעודי- "Here there are no enemies, we are friends and all in the name of music"! המוזיקה אם כך היא הדת הלא-רשמית שמסוגלת להביא לקירוב לבבות, לאחווה בין בני-אנוש שונים מארצות שונות. המשלחת הזאת הייתה הסנונית הראשונה במשלחות שיגיעו בעתיד ללונדון, בודפשט, אמסטרדם ואיסטנבול (שוב פעם ב-2007). המומנטום החיובי המשיך וגבר, זאת למרות נסיונות של מספר אנשים צרי עין לנסות ולחבל ללא הצלחה. רכבנו על הגל והצלחנו לקיים מפגשי פורום בהם נרקמו חברויות בין אנשים ממקומות שונים בארץ ואפילו קשרים רומנטיים, ערבי מחווה לדרים ת'יאטר, אשר באחד מהם ג'ורדן רודס הכין לנו ברכה אישית בוידאו, אך שני דברים היו חסרים - האחד, הפיכת המועדון לרשמי והשני, הופעה של הלהקה בארץ.
עבור מייק פורטנוי, זה שאחראי על נושא ה- Fanclubs בלהקה, ומועדון המעריצים הבינ"ל ז"ל (שישב בהולנד) זה לא היה מספיק שארגנו משלחות ענקיות שלא נראו בשום קנה מידה משום מקום בעולם, לא היה מספיק עבורם ערבי המחווה והמפגשים וגם הקשר היהודי. מה שאם כך נדרש מאיתנו היה להקים אתר מקצועי ועצמאי, מערכת פורומים, ולשדרג את רמת המועדון מבחינת מה שהוא מציע. בישראל לצערנו, לא כולם יודעים להעריך אהבה למשהו משותף כמו להקה, וכך שלמרות שדרים ת'יאטר היא לא בריטני ספירס, ספגנו גיחוכים רבים על הרצון שלנו שיהיה מועדון מעריצים רשמי. בחו"ל, נושא מועדוני המעריצים פופולארי מאד ובכלל אנשים מתאגדים במסגרות שונות כמו איסוף בולים ומטבעות למשל, ולכן למרות הכל הייתה לנו אמונה בדרכנו, ולהבדיל מכל מיני אנשים , לא חשבנו שמועדון מעריצים הוא דבר ילדותי אלא דבר כיפי שמאחד אנשים סביב תחביב משותף. אך המועדון היה על סף פירוק ב-2006 עקב אכזבה מכך שמאמצינו לא מקבלים הכרה מהלהקה בכך שיהיה לנו סטטוס של מועדון רשמי. באמצע מאי 2006 החלטתי לעשות מעשה אמיץ ואמרתי "יהיה מה שיהיה" כי אם אחרי מה שעשינו לא זכינו ל- Official Status הרי שלא נזכה לעולם. נכנסתי לפורום הרשמי של מייק פורטנוי וכתבתי לו מכתב כנה ופתוח לעיני כל העולם, ידעתי שיש בכך הימור גדול ושמייק יכול לבחור להתעלם מזה ושנתייאש סופית. לתדהמתי הרבה, כבר באותו הערב, מייק חזר אליי לאימייל ואמר לי שהוא שמח לתת לנו את הסטטוס הרשמי ושמה שנעשה איתו מכאן ואילך זה באחריותנו. זה נתן לנו את ה- Boost הדרוש, ובכך בעצם הפכנו למועדון המעריצים הישראלי הרשמי הראשון של להקה כלשהי אי פעם - הישג שאנו גאים בו עד עצם היום הזה וכנראה שנהיה גאים לתמיד. החלנו לגבות דמי חבר שנתיים ולהעניק לחברי המועדון, חולצה רשמית, 2 גליונות מגזין המלאים בראיונות וכתבות בלעדיות וגם סטיקר, והפכנו להיות חלק מאותה חבורה מצומצמת של מועדוני מעריצים רשמיים של דרים ת'יאטר. במקביל התחילו לפנות אליי כל מיני גורמים שרצו להביא את הלהקה להופעה בארץ , אך לצערי ולמרות שהייתי מעורב לפחות במו"מ אחד מול הסוכנות, הרי שנושא ההופעה בארץ לא צלח, אך לא אמרנו נואש למטרת העל.
קצת לאחר מכן, ג'ורדן סיפר לי שהוא הוזמן על ידי אביב גפן לבוא ולנגן איתו בארץ אך הוא לא יודע אם זה יסתדר לו מבחינת הלו"ז של הלהקה. הקשר בין ג'ורדן ואביב נוצר כאשר בלקפילד הופיעה בארה"ב ועקב סירוב אשרת כניסה לחלק מחברי הלהקה, ג'ורדן התנדב ללוות בהופעות את סטיבן ווילסון ואביב גפן. כמובן שלא היססתי ושכנעתי את ג'ורדן שכדאי לו לבוא לארץ ושאולי אפילו אוכל לארגן לו איזה סדנא או קונצרט פסנתר בתל אביב (דבר שבסוף לא יצא לפועל). הביקור של ג'ורדן בסוף נובמבר 2006 היה מוצלח מאד (פרט לעובדה שהתווספה הופעה נוספת שלא תוכננה), ג'ורדן התרשם מאד לטובה מישראל ולקחנו אותו לטייל בירושלים, שם ערכנו לפני השקיעה תמונה משותפת על הר הזיתים כאשר ברקע העיר העתיקה, וקינחנו בארוחה במסעדה לבנונית באבו-גוש. ג'ורדן הבטיח להעביר את התרשמותו החיובית מהארץ ולעזור לשכנע את חברי הלהקה (דבר שניסינו לעשות כל השנים בעצמנו גם). המועדון יזם עצומה רשמית להבאת הלהקה, עליה חתמו כמה אלפי אנשים והיא זכתה להתייחסות ממייק פורטנוי שהבטיח שהלהקה תגיע לארץ בטור של 2009. השמועות התחזקו לפני מספר חודשים כאשר ידיעה הופיעה באחד מאתרי המוסיקה לגבי כך שצפויה הופעה בתל-אביב. בעזרת הערוץ הפתוח שיש לי מול הלהקה, ביררתי האם סוף סוף מדובר במשהו קונקרטי וקיבלתי תשובה חיובית. אי אפשר לתאר את מידת האושר שהייתה בי באותו הרגע לפני שכל העניין פורסם באופן רשמי - אחרי כל מה שהשגנו והצלחנו , הגענו לגן העדן, הופעה ראשונה אי פעם של הלהקה בארץ. הוצפתי בהרבה מאד אימיילים שמברכים אותנו ומודים לנו על פועלנו לקיום ההופעה בארץ. הציפיות האופטימיות שלי דיברו על 6000 אנשים שיגיעו ביום מן הימים לראות הופעה שכזאת, אך ההיסטריה במכירת הכרטיסים הראתה שבהופעה תהיה לפחות כמות כפולה של אנשים.
נושא שדרוג ותפעול המועדון והצלחתו הכללית לא היו יכולים להתבצע לבד אלא רק עם עזרה של מספר אנשים שהתנדבו להשקיע ממרצם וזמנם בשביל המטרה בה הם האמינו. פרט לאהרון מיקל שהיה לאורך רוב הדרך, מגיעות תודות לשני אנשים ספציפיים. הראשון, עידן אדר, שרצה לעזור עם אתר המועדון ועם הזמן הפך להיות הוובמסטר וגם מנהל בקהילת הפורומים שלנו והמועדון עצמו - עידן הפך להיות מעורב בהדרגה בכל הניהול השוטף ועתה הוא חלק אינטגרלי מהמועדון וכוח מוביל בו. השני, מתן בריל, אנציקלופדיית מוסיקה מהלכת שהצטרף אלינו כבר בטורקיה (תפס טרמפ באוטובוס שלנו להופעה) והוא אחראי על הנושאים הלוגיסטיים והכספיים, בלעדיהם לא היינו נמצאים איפה שאנחנו כיום. פרט אליהם היו לא מעט אנשים יקרים שעזרו במהלך השנים וגם להם אני רוצה להגיד, תודה רבה. אני גם רוצה לנצל את ההזדמנות לבקש סליחה אישית מכל מי שפגעתי בו.
ההופעה של דרים ת'יאטר בארץ היא התגשמות חלום לרבים אך מבחינתי זאת סגירת מעגל שהחל בתמימות לפני 14 שנים ובלי ידיעה לאן הוא יוביל. מהיכרות מקרית עם עוד להקה מני רבות ששמעתי, זה הפך לסיפור מאד מיוחד עם קשרים בין אנשים שונים ומגוונים, עם הרבה הרפתקאות ואקשן ,הנאה והגשמה עצמית. זה מוכיח שהמשפט "אם תרצו אין זו אגדה" הוא כל כך נכון ומי שהולך אחרי האמת שלו ומה שהוא רוצה להשיג בחייו גם ישיג את מה שהוא רוצה, זה מוסר ההשכל שלי לכולכם! וכמובן, תהנו בהופעה
. יש איזה סיפוק קל להיות שם שכל הדברים האלה קרו.
), פעם ראשונה בהופעה של דרים, ובקסטייג', 3-4 מהימים שהכי נהנתי בהם בחיי 
בודפשט היה קלאסיקה.
).