|
במקרה יש לי קורס סמינריוני על היהדות ההלניסטית. יהודי אלכסנדריה של מצרים באותה תקופה היו הקהילה היהודית העשירה ביותר בעולם המוכר. הם היו מעורים מאוד בתרבות הגויים שמסביבם תוך שמירת ייחודיות יהודית, מה שהתבטא בקשר אמיץ עם הכתבים היהודיים ותרומות גדולות לעם היושב בציון (בדיוק כמו היהודים האמריקאים של היום). כחלק ממעמד ייחודי, הייתה ניכרת אצלם משיכה ורצון להיחשב כאחד עם התרבות היוונית/רומית השלטת עם שמירה על הייחודיות היהודים והבלטת הנקודות החיוביות שבה, לעתים בצורה אפולוגטית (מה שעשה פילון). הדבר התבטא ביהירות כלפי העמים המצריים הכבושים באזור. באותם זמנים עד המהפכה הפילוסופית הרציונאליסטית החדשה (דקארט, שפינוזה, קאנט) וכן המהפכה המדעית, מעמד של עם מסויים לעומת נחיתותו של האחר היה עניין מקובל וברור מאליו, והוא התבטא בכתבים יהודיים ולועזיים כאחד: היהירות המוסלמית בתקופת תור הזהב של החליפים הראשונים לעומת אירופה הנוצרית הנחשלת, היהירות הרומית כלפי עמי הסהר הפורה הפרימיטיביים עובדי האלילים - הדברים אפילו עוגנו בתיאוריות יווניות קלאסיות כמו "תורת האקלימים" - תורה שטענה שטיבו של הגזע נקבע על ידי מאפיינים גיאולוגיים-חקלאיים-אקלימיים של ארץ מוצאו. כמובן שבתקופת היוונים הארץ המשובחת נחשבה יוון, בתקופת הרומאים רומא וכו'. היהודים, שבתקופת ימי הביניים, בארצות המוסלמיות לפחות, ראו כמו כולם את התיאוריות הללו כאמת "מדעית" וניסו לקבע את עצמם כחלק מהגזע השולט. באירופה העניין היה קצת אחרת; הטענה הנוצרית הנצחית הייתה שמכיוון שהאל מתערב בהיסטוריה והיהודים נחותים עובדתית, סימן שהאל החליט שהנצרות היא הנכונה והיהודים סובלים על קשיות ערפם בקבלת האמונה הנוצרית. דבר שהיה פתח לפרעות ושמדות לאין מספר, מה שהוליד תגובת נגד אנטגוניסטית של שנאה תהומית לנצרות (דבר שהתבטא בצורה חריפה בקבלה שהתפתחה באותם שנים). יש לזכור, כי בימי טרום החילוניות לא היה זיהוי דתי וזיהוי לאומי, הזיהוי הדתי היה דבוק ללאומי באין מפריד: אם אתה לא יהודי אתה בהכרח נוצרי. האידאה הנוצרית היא להמיר את דתם של היהודים, בעוד היהודי לא ביקש להשפיע על איש אלא לחיות את חייו על פי מנהגו.
עם פרוץ העת החדשה, ואיתה האמנסיפציה והשחרור הדתי דברים החלו להשתפר, אך היהירות לא פסה מן העולם אלא רק שינתה צורה. עדות של מקס נורדאו, תלמיד החבר של הרצל אומרת (ערב מלחה"ע הראשונה) ששוויון הזכויות באירופה הוא כמו פסנתר מפואר בבית אירופאי ממוצע, הוא פריט חובה שמקשט יפה את חדר המגורים, אבל אף אחד לא באמת מנגן עליו. היהירות הפוליטית תפסה את מקומה בקרבות בין מחנות קומוניסטים לסוציאליסטים, בין עם קולוניאלי זה לאחר, ובאה לידי ביטוי בצורה כעורה במיוחד ביוגניקה: "מדע" שנתן הגדרות אנטומיות להבדלי המעמדות בין הגזעים השונים - גם בין גזעים בתוך אירופה, ואפילו בתוך אותה מדינה עצמה (עירוניים מול כפריים). כולם יודעים מה יצא מתורת הגזע הזאת, כאשר שואת היהודים הייתה רק שואה אחת מיני שואות רבות באותו עידן (שואת האבוריג'ינים, ההודים והאפריקאים). את היהודים האשימו ביהירות לאורך כל השנים מחמת ההתבדלות המופלגת ממנהגי המדינה. עתה, גם לאחר המרות דת, היתחלנות מסיבית והשתלבות מרשימה בתוך החברה-האם, הם נדחים שנית על בסיס גזעי - שהיהירות היא רק סימפטום לו.
ואפשר לראות את זה גם אחרת.
העברים בתקופה הקדומה (ואני בטוח שאתה מבין בזה הרבה יותר ממני, ניר) היו עוף מוזר. בתקופה פגאנית-פוליתאיסטית לכל אזור היה אל משלו ואדם שהיה עוקר ממקומו למקום אחר היה עובד את האל של אותו מקום. לא כן העברים: הם טענו בתקיפות שהאל שלהם הוא היחיד השולט על כל, קביעה שבחובה דה-לגיטימציה של כל אל וכך עם אחר. מצוות מפורשות קובעות שיש ל"הוריש" את עמי האזור - להשמידם, להרוס את כל צורות הפולחן שלהם ולעיתים אפילו לבזוז אותם מנכסיהם ונשותיהם.
הרעיון המתבדל של עם אקסלוסיבי שנבחר לבדו על ידי השליט המוחלט של המציאות, היה מאז לאחד מסימני ההיכר המובהקים של היהדות. דבר שבא לידי ביטוי בחוקי גיור נוקשים, קביעות תיאולוגיות קשות כלפי כל אינו-יהודי, דבר שהוא מתכון מנוסה ליהירות גזעית קשה לפיצוח - הרי המניע שלה הוא בורא עולם. באופן פרדוקסלי ככל שעינו אותם, כן רבתה היהירות היהודית ופרצה לגבהים חדשים, בעיקר באירופה, בעיקר בקבלה; עד לקביעה של הזוהר: "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". אמת, בעולם המוסלמי הנאור של תור הזהב, תקופת פריחת הפילוסופיה והמדעים גם בקרב היהודים המגמה היתה אוניברסליסטית ביותר, אך זו הייתה תקופה יוצאת דופן שנגמרה באחת עם מסעות הצלב וגירוש ספרד. בעת החדשה, הוגים (יהודים) רבים ניסו לתרץ ולהקהות את חודה של אותה יהירות גזעית בתואנות דחוקות שטוענות שהעם הוא רק שליח של האנושות ואמור להוות מודל בלבד, בעוד האל היהודי הוא אוניברסלי ופלורליסטי, טענה שאינה פותרת הרבה ודי מתעלמת מהיסטוריה רצופת התנשאות עד כדי שטנה לאחר.
היהודים תמיד התבדלו מזולתם ותמיד קראו לעצמם עם סגולה וברכו "אשר בחרת בנו מכל העמים", גאוות יחידה שגרמה לשנאה חיצונית עצומה אליהם וגם עודדה את רוחם בתקופות קשות, במקביל; תפיסה שהזינה את העוינות של הגוי יחד עם היכולת להתמודד איתה של היהודי. אז נכון שיהודים מעולם לא ביקשו להמיר את דת זולתם, ובמקרים רבו אחזו במשרות רמות מעלה בציבור ונחשבו משכילים ומתקדמים, אך מי אוהב את הילד המצליח של הכיתה, במיוחד כשהוא אומר לך שאתה נחות לעומתו. מאות שנים של התבדלות יצרו תודעה הציבורית האירופאית שנאה יוקדת לכל דבר יהודי, שנאה שרק לבשה צורה שונה בעת החדשה עם הגזענות והנאציזם. אל תטעו, אני לא אומר שהיהודים אשמים בשואתם שלהם, אבל בינינו, אי אפשר לנקות אותם מכל אחריות.
ועתה, לאחר הפיצוץ והמכה האיומה, כשהגיעה עת הרצון לבנות יהודי חדש בארץ חדשה, הנקודה הזאת רק מתחדדת יותר ויותר. היהדות בנויה על יהירות ובדלנות, ועתה גם מקצים לה מדינה משלה? יחד עם דת שעולה וומשתלטת וממשלה שהופכת יותר ויותר ימנית, אל תתפלאו שצצים להם איתמר בן גבירים וברוך מרזלים למיניהם.
ואחרי שהלכו לי הידיים, אני רק אצטט אמרה אחת של מרטין בובר, אחד היהודים הנאורים והמשכילים ביותר בעת החדשה, ואחד הפילוסופים המוערכים בעולם בכלל, שגדל בבית דתי והיה ציוני שתמך עוד בתש"ח בפתרון 2 מדינות:
"רצוננו הלאומי הזה אינו מופנה נגד אומה אחרת. העם היהודי, שזה אלפיים שנה הוא מיעוט נרדף בכל הארצות... פונה עורף בשאט נפש לשיטת הלאומיות העריצה, אשר הוא עצמו היה קורבנה במשך זמן כה רב. הננו שואפים לחזור לארץ ישראל, אליה אנו קשורים בקשרי היסטורי הרוח נצחיים, לא על מנת לדחוק את רגליו של עם אחר או להשתלט עליו... איננה מתכוונת לקפח את זכותו של מישהו... אין מטרתה ניצול קפיטליסטי של שטח ואין היא משמשת לשום תכלית אימפריאליסטית." (ספטמבר 1929.)
אם תרצו אין זו אגדה.
_________________
There is a huge difference between being tolerant and tolerating intolerance" - Ayaan Hirsi Ali"
|
התחבר
שאלות נפוצות
