לא יודע אם שמתם לב או לא אבל לא הייתי פה ב- 4-5 ימים האחרונים... הייתי מאושפז בביה"ח מאיר.
זה היה האשיפוז הראשון שלי ודי נוראי כי הפסדתי ערב מגמה מאוד חשוב שהיה לי וזה היה הסופ"ש הכי מדכא ונוראי שהיה לי בחיים!!
אז זה הסיפור (אם זה מעניין אתכם לשמוע מה היה לי...)
הכל התחיל ביום רביעי בסביבות השעה 6 בערב חזרתי מת"א עם ידידה אחרי שהלכתי לחדש את הקעקוע ולקנות חולצה מאוד מגניבה של דרים.
בדרך חזרה התחלתי להרגיש כאבי לחץ בחזרה, בגב ובצוואר ולא יכולתי לנשום עמוק. הייתי בטוח זה איזה שריר שנתפס ושזה יעבוראחרי שינה טובה.
הלכתי לישון באותו יום והתעוררתי עם אותם כאבים אז הלכתי למרפאה בקיבוץ לבדוק את זה ומשם שלחו אותי לצילום רנטגן בקופת החולים בנתניה.
החנינו את האוטו במרחק של כ-400 מטר מקופת החולים ואחרי חצי דקה של הליכה פשוט התפרקתי! הגב שלי התפוצץ מכאבים ובוקשי יכולתי ללכת! הגעתי לקופת החולים שבור עם גב כואב, חיכיתי 40 שנה לעשות את הצילום וחזרתי לקיבוץ.
רופאת המשפחה בקיבוץ ראתה את הצילום ואמרה שזה כנראה משהו בריאה; איזה כיס אוויר בתוף הריאה שנגרם מאיזה חתך קטן ברקמה של הריאה מבחוץ.
הלכתי ישר למיון במאיר ושם הבנתי שאני הולך להפסיד את הערב מגמה שהיה באותו ערב (חמישי) ושאני כנראה הולך להיות שם כמה ימים נוספים.
לקחו אותי למחקלת מיון כירורגית ושם עברתי ניתוח קטן של הכנסת צינור (נקז) לריאה כדי שלאט לאט הכיס אוויר בריאה יתנקז עם כל נשימה שלי.
אני זוכר שני רגעים בניתוח: הראשון זה שאחד הרופאים שהיה מעלי שם עלי 8 ליטר של אלכוהול ואז הכניס מחט ונתן זריקה של הרדמת המקום. השני הוא שרופאה אחרת הכניסה לי מן מבחנה לאינפוזיה עם חומר לבן, הזריקה את זה פנימה ואמרה "עוד מעט תרגיש סחרחורת". אחרי חצי דקה אני מסתכל למעלה, מקבל סחרחורת מטורפת, נותן חיוך של מסומם, רואה שחור ומשם אני לא זוכר כלום.
אחרי זה אמא שלי אמרה לי שהייתי די מסטול... ברגע מסוים אמרתי לה להוריד לי את השעון ושתשמור אותו.. אחרי דקה אמרתי לה בקול מסומם "אמא, אני חושב שהרופאים הבני זונות גנבו לי את השעון". כן, להיות על טשטוש זה מגניב!
מהרגע הזה הבנתי שאני הולך להיות פה יותר מידי זמן והתחלתי להיכנס לדיכאון עמוק.. לא אכלתי, בקושי שתיתי, לא זזתי.
ובלילה היה עוד יותר נוראי! היה מישהו בחדר שלי ש.. איך להגידאת זה בעדינות? נחר כמו מפלצת!!!! נחירות כאלה חזקות בחיים לא שמעתי! הוא נחר כ"כ חזק ובקצב מושלם שעל הנחירות שלו חיפשתי מקצבים ריתמיים ועל מיני שטויות כאלה.
ככה התקדמו הימים והלילות עד שביום ראשון החליטו שוב לעשות לי צילום רנטגן כדי לראות איך המצב בריאה מתקדם.
אחרי כמה כמה דקות נכנסה אחות לחדר ואמרה "המצב בסדר, מחר מוציאים את הצינור". ברגע הזה שמחתי כי הבנתי שרוב הסיכויים שביום שני אני משתחרר הביתה.
באותו יום (ראשון) עשו לי עוד ניתוחון קטן להוציא את הצינור והכירורג שעה את הניתוח הוא איזה מומחה מבוקש שרוצים אותו בכל הבתי חולים בארץ... בנאדם מצחיק וחמוד מאוד.
הוא אמר שמבחינתו אני משתחרר מחר (שני) ושהלילה אני נשאר רק כדי לבדוק שהמצב בסדר וכדי להמשיך לנטר.
אז היום התעוררתי עם ידיעה שאני סוף סוף הולך הביתה!!
אחרי הרבה שעות של לחכות למכתב שחרור מהרופאים סוף סוף שוחררתי והנה אני בבית!!
פעם ראשונה שאני מתאשפז וזאת חוייה ממש לא נעימה ולא כיפית!
מתוך החבר'ה שמה שקרה לי קורה להם, יש 10% סיכוי שזה יחוזר שוב, ואז צריך לעשות ניתוח קצת יותר מסובך ונוראי אבל אני מאווווווד מקווה שאני לא אגיע לשם!
טוב סוף סוף לראות אתכם ולחזור למקום הכיפי שלי בבית!
התחבר
שאלות נפוצות
כן, פנאומוטורקס משהו...
