על ידי אייל_עמיר » ג' אוקטובר 27, 2009 11:09 am
איזה אלבום נהדר, רענן, ומלא בכ"כ הרבה יצירתיות נפלאה שלא שוחזרה באף אלבום של דרים ת'יאטר מאז.
נכנסתי לקטע של דרים ממש קצת אחרי שהוא יצא (דרך אלבומים אחרים דווקא), וכשהגעתי אליו, הכל השתנה. אני ועוד חבר מהתיכון היינו שומעים אותו נון-סטופ, כולל ניתוחים וקריאה אינסופית של המילים, ויותר מאוחר גם של הניתוחים שרצו כל הזמן בפורום של dreamtheater.net, נסיון לשיר את הסולואים ואת כל מעברי התופים (לא ממש ניגנתי אז) ופשוט התעסקות אובסיסיבית בכל מה שקשור לאלבום הזה.
בשניה שגיליתי על וידאו ההופעה, הזמנתי אותו בפרה-אורדר. למעשה, בגלל שלא היה לי מכשיר דיוידי באותו הזמן, הזמנתי לעצמי קלטת, וקניתי גם בנוסף עוד שני דיוידים, שאותם פשוט מכרתי אח"כ לחברים שידעתי שיתנו לי לקפוץ אליהם ולראות את כל הקטעים שלא הופיעו על הקלטת.
כתיבת השירים באלבום פשוט נהדרת. החל ממוסיקת המיוזיקל-אימה של Fatal Tragedy, שמגיעה להתפוצצות הסולואים בסוף, דרך הג'אם סשן הגרובי של Beyond This Life, העוצמה המטורפת של Home, והקטע הערבי השבור שבסוף שלו שמוביל ישר לטירוף של Dance of eternity, והסוף עם כתיבה מלודית כ"כ משובחת ב-Finally Free.
אחד הדברים שהכי דיברו אלי באלבום הזה היה שינוי הסאונד של הלהקה. באימג'ס, אווייק וכו', הלהקה נשמעת 'ענקית', עם סניירים מנופחים והפקת שירה גרנדיוזית. באלבום הזה הלהקה נשמעת פתאום יותר קטנה וממוקדת, כמו להקת פיוז'ן כזו. זה נורא התחבר לי להרגשה של 'זו המוסיקה הכי טובה שיכולנו לכתוב, וככה אנחנו מנגנים אותה". פתאום הרגשתי שיש ממש אנשים שמנגנים את המוסיקה הזו, ויכולתי לשמוע את הקול של כל אחד מהם באופן אינדיווידואלי. פתאום לברי מתחיל את The Spirit Carries On כשהוא עם הפרצוף על המיקרופון, ואפשר לשמוע שהוא מתרגש ומתחבר לכל מילה וכל הברה, ופתאום גם התברר שהוא גם פרשן דגול, שמשך אותי להיכנס יותר ויותר לטקסטים של האלבום כפי שלא נכנסתי באף אלבום אחר.
מאז, שום דבר לא היה לגמרי אותו דבר. אני מטורף על Six Degrees, אוהב חלק מאוקטבריום, ויכול גם לשמוע קצת דברים מהאלבומים האחרים מדי פעם, אבל הקשר הרגשי שיש לי עם האלבום הזה משנת 99 לא שוחזר שוב עם אף אלבום אחר, וזה משהו שתמיד ישאר איתי.
איזה אלבום נהדר, רענן, ומלא בכ"כ הרבה יצירתיות נפלאה שלא שוחזרה באף אלבום של דרים ת'יאטר מאז.
נכנסתי לקטע של דרים ממש קצת אחרי שהוא יצא (דרך אלבומים אחרים דווקא), וכשהגעתי אליו, הכל השתנה. אני ועוד חבר מהתיכון היינו שומעים אותו נון-סטופ, כולל ניתוחים וקריאה אינסופית של המילים, ויותר מאוחר גם של הניתוחים שרצו כל הזמן בפורום של dreamtheater.net, נסיון לשיר את הסולואים ואת כל מעברי התופים (לא ממש ניגנתי אז) ופשוט התעסקות אובסיסיבית בכל מה שקשור לאלבום הזה.
בשניה שגיליתי על וידאו ההופעה, הזמנתי אותו בפרה-אורדר. למעשה, בגלל שלא היה לי מכשיר דיוידי באותו הזמן, הזמנתי לעצמי קלטת, וקניתי גם בנוסף עוד שני דיוידים, שאותם פשוט מכרתי אח"כ לחברים שידעתי שיתנו לי לקפוץ אליהם ולראות את כל הקטעים שלא הופיעו על הקלטת. :)
כתיבת השירים באלבום פשוט נהדרת. החל ממוסיקת המיוזיקל-אימה של Fatal Tragedy, שמגיעה להתפוצצות הסולואים בסוף, דרך הג'אם סשן הגרובי של Beyond This Life, העוצמה המטורפת של Home, והקטע הערבי השבור שבסוף שלו שמוביל ישר לטירוף של Dance of eternity, והסוף עם כתיבה מלודית כ"כ משובחת ב-Finally Free.
אחד הדברים שהכי דיברו אלי באלבום הזה היה שינוי הסאונד של הלהקה. באימג'ס, אווייק וכו', הלהקה נשמעת 'ענקית', עם סניירים מנופחים והפקת שירה גרנדיוזית. באלבום הזה הלהקה נשמעת פתאום יותר קטנה וממוקדת, כמו להקת פיוז'ן כזו. זה נורא התחבר לי להרגשה של 'זו המוסיקה הכי טובה שיכולנו לכתוב, וככה אנחנו מנגנים אותה". פתאום הרגשתי שיש ממש אנשים שמנגנים את המוסיקה הזו, ויכולתי לשמוע את הקול של כל אחד מהם באופן אינדיווידואלי. פתאום לברי מתחיל את The Spirit Carries On כשהוא עם הפרצוף על המיקרופון, ואפשר לשמוע שהוא מתרגש ומתחבר לכל מילה וכל הברה, ופתאום גם התברר שהוא גם פרשן דגול, שמשך אותי להיכנס יותר ויותר לטקסטים של האלבום כפי שלא נכנסתי באף אלבום אחר.
מאז, שום דבר לא היה לגמרי אותו דבר. אני מטורף על Six Degrees, אוהב חלק מאוקטבריום, ויכול גם לשמוע קצת דברים מהאלבומים האחרים מדי פעם, אבל הקשר הרגשי שיש לי עם האלבום הזה משנת 99 לא שוחזר שוב עם אף אלבום אחר, וזה משהו שתמיד ישאר איתי.