על ידי Sentient 6 » ד' מאי 25, 2011 5:21 pm
אני שומע את השיר הזה הרבה בזמן האחרון והחלק האחרון שלו מבחינת מילים הוא כנראה הדבר הכי טוב שג'ון פטרוצ'י אי פעם יכתוב בחיים שלו כי זה הכי אמיתי שיש. החלק הראשון עם ההתייפייפויות והנרות הבוערים לא משאיר רושם ממש, בטח לא כמו זה שהוידוי בסוף משאיר, עדות ממקור ראשון לקורבן שגובים החיים של מוזיקאים שנמצאים בדרכים לא משנה כמה הם גדולים. זו המציאות שלו ושל אלפים והמחשבה שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי היא מפחידה אבל אתה צריך פשוט לקבל את זה ולהסכים עם זה בצורה סכיזורפנית לחלוטין. אני חושב שהשיר הזה מסביר בבירור שמתחת לחיוך שלו והחזות של "עסקים כרגיל" קיים בן אדם שבור במידה רבה, כזה שמתגעגע לבית שלו ולאשתו ונמצא בקונפליקט פנימי מתמיד על הסבל שהבחירה שלו גורמת, זה שויתר על האושר שלו ושל המשפחה שלו כדי להביא אושר לחבורה של זרים תפרקו את זה ותסתכלו על זה באמת, הוא לא רוצה להגיד תודה כמו שהוא רוצה להגיד סליחה ומבקש להעביר לאוזניים שמקשיבות לו כמה הוא שבור בפנים על החיים שהוא בחר בהם.
אני מאמין שגברים מונעים במידה רבה על ידי אשמה ותחושת חוסר הצלחה וברגע שאתה מתחבר לזה, למה שתמיד שם ומכאיב לך לא משנה מה אתה עושה וכמה טוב אתה עושה את זה וזה מה שנוגע באנשים, זה מה שיוצר סיפורים טובים וגיבורים אמיתיים. בלי קונפליקט פנימי הגיבור שלך לא שווה כלום ופטרוצ'י נוגע בעצב החשוף, בסדק שעובר לאורך כל החיים שלו, זה שהוא יצר, הכי כואב שיש, תחושת כשלון בתור בעל ואבא.
זה אומנם לא alcohol induced masterpiece כמו צ'יינג' אוף סיזנס שזו באמת נקודת השיא הלירית שלהם אבל זה אמיתי וחזק מאוד.
כתבתי כאן הרבה פעמים מה אני חושב על הליריקות שלהם בעשור האחרון, על העובדה שהם נתפסו במה שאפשר להגדיר רק בתור "בורגנות" ושביעות רצון מהמעמד שלהם אבל כאן פטרוצ'י יוצא מהאזור הנוח שלו ואולי בפעם האחרונה בקריירה שלו מתחבר לכאב פנימי אמיתי ושופך אותו החוצה. שירים כמו wither ו-the answer lies within להתקרב אפילו בקילומטרים לעוצמה של אנדלס סקרפייס.
אני שומע את השיר הזה הרבה בזמן האחרון והחלק האחרון שלו מבחינת מילים הוא כנראה הדבר הכי טוב שג'ון פטרוצ'י אי פעם יכתוב בחיים שלו כי זה הכי אמיתי שיש. החלק הראשון עם ההתייפייפויות והנרות הבוערים לא משאיר רושם ממש, בטח לא כמו זה שהוידוי בסוף משאיר, עדות ממקור ראשון לקורבן שגובים החיים של מוזיקאים שנמצאים בדרכים לא משנה כמה הם גדולים. זו המציאות שלו ושל אלפים והמחשבה שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי היא מפחידה אבל אתה צריך פשוט לקבל את זה ולהסכים עם זה בצורה סכיזורפנית לחלוטין. אני חושב שהשיר הזה מסביר בבירור שמתחת לחיוך שלו והחזות של "עסקים כרגיל" קיים בן אדם שבור במידה רבה, כזה שמתגעגע לבית שלו ולאשתו ונמצא בקונפליקט פנימי מתמיד על הסבל שהבחירה שלו גורמת, זה שויתר על האושר שלו ושל המשפחה שלו כדי להביא אושר לחבורה של זרים תפרקו את זה ותסתכלו על זה באמת, הוא לא רוצה להגיד תודה כמו שהוא רוצה להגיד סליחה ומבקש להעביר לאוזניים שמקשיבות לו כמה הוא שבור בפנים על החיים שהוא בחר בהם.
אני מאמין שגברים מונעים במידה רבה על ידי אשמה ותחושת חוסר הצלחה וברגע שאתה מתחבר לזה, למה שתמיד שם ומכאיב לך לא משנה מה אתה עושה וכמה טוב אתה עושה את זה וזה מה שנוגע באנשים, זה מה שיוצר סיפורים טובים וגיבורים אמיתיים. בלי קונפליקט פנימי הגיבור שלך לא שווה כלום ופטרוצ'י נוגע בעצב החשוף, בסדק שעובר לאורך כל החיים שלו, זה שהוא יצר, הכי כואב שיש, תחושת כשלון בתור בעל ואבא.
זה אומנם לא alcohol induced masterpiece כמו צ'יינג' אוף סיזנס שזו באמת נקודת השיא הלירית שלהם אבל זה אמיתי וחזק מאוד.
כתבתי כאן הרבה פעמים מה אני חושב על הליריקות שלהם בעשור האחרון, על העובדה שהם נתפסו במה שאפשר להגדיר רק בתור "בורגנות" ושביעות רצון מהמעמד שלהם אבל כאן פטרוצ'י יוצא מהאזור הנוח שלו ואולי בפעם האחרונה בקריירה שלו מתחבר לכאב פנימי אמיתי ושופך אותו החוצה. שירים כמו wither ו-the answer lies within להתקרב אפילו בקילומטרים לעוצמה של אנדלס סקרפייס.