Sentient 6 כתב:
הנה תקציר תולדות הזמן והמטאל מנקודת המבט של הת'ראש המודרני.
בהתחלה היו לד זפלין, הם עשו רוק מעולה והיו שווים לגמרי. מתוך הריפים של ג'ימי פייג נוצרה "הנוסחה", אלמנט קסום שעושה לך תחושה מוזרה במכנסיים והפעם מקדימה ולא רק מאחורה כמו שהיה מקובל עד אז.
לאחר מכן הגיע נווד מעושן בשם למי קילמייסטר. שיכור וכועס הוא צירף אליו את פיל "המהיר" קלארק ומנוול קוקני בשם פ'ילט'י אנימאל וביחד הם יצאו לשדוד את הארץ ולהכניס כמה שיותר קטינות להריון. הם הקיאו, השתינו והזיעו לתוך המבחנה ההיא של זפלין ונתנו לזה לשבת קצת. אחרי כמה שנים שני ילדים באזור המפרץ עברו משבר אקנה רציני שגרם להם לריב ולהרביץ אחד לשני כמו זוג כוסיות. הם החליטו לקחת את העניינים בידיים. הם השיגו את המבחנה, עירבבו לתוכה סולואים מרשימים ומקצבים מסובכים ושיווקו אותה אל ההמונים ששתו בהנאה וכך התחיל טור זהב שנראה כאילו שהוא ימשך לנצח.
איפשהו בשנות ה90 דברים הולכים לאיבוד והאנושות שכחה מאותו הנוזל שחושל ממיתרי האלים והדברים נראים רע. מאוד רע. דאנס אירופאי משתולל על פני האדמה. עד כדי כך רע! באמריקה מאשין הד ניסו לעשות ראפ, באירופה פרדייס לוסט ניסו לעשות דיפש מוד וכו'. זה נראה אבוד וקודר כאשר נשארו רק מספר מועט של אנשי מחתרת, לוחמים חסרי בושה ומסריחים מבירה שנשבעו לא ליפול חלל כמו אלו שבאו לפניהם והם יכלו רק להילחם על חייהם ולחכות שיום אחד תגיע הישועה. להקה אחת נקראה "פנטרה"... בשלב מסויים הם ניגבו את האיפור מהפרצוף והבינו שבתור להקת מחווה לקיס הם לא יגיעו לאולימפוס ולכן הם צירפו את הווקאליסט הכי אדיר שאותו העשור יכל להציע להם וביחד לקחו את הדרום אל הפסגה עם גרוב מטאל מהיר ועוין כמו שהעולם הזה עוד לא ראה.
כמה חודשים לפני שדיימבג דארל נרצח (בשבילי זה היה ללא ספק אחד הרגעים המזעזעים ביותר) משהו קרה. חבורת איכרים עירוניים שקראו לעצמם lamb of god (לשעבר burn the priest) השילו נעליהם מעל רגליהם כי הם הגיעו למקום קדוש. הם החליטו להחזיר את הנוסחה לגדולתה האמיתית! הם יצרו מעבדה במוסך שלהם שם הם זרקו את הגרוב של ויני ודיימבאג לבלנדר שהם אילתרו מצנצנת של איברים ומנוע של מכסחת דשא עם כל הדברים שהאלים לימדו אותנו ב35 השנים האחרונות.
המתכון הוגש בכוס של וודקה, בלי רחמים ובלי שטויות, תשתה אותו ותקווה שהמוח שלך לא יתפוצץ לחתיכות and it lives again !
עכשיו, לפני האלבום המדובר היו ללהקה עוד שני אלבומים טובים מאוד, מהירים ומלוכלכים אבל היה חסר שם משהו. את השני אפילו ניסה לנווט פרופסור קנדי מוכשר אך לוקה בנפשו בשם ד. טאונסנד. ביחד הם היו כל כך קרובים...
השנה היא 2004 וזה האלבום שלישי שלהם והם מצאו את זה. נכנס לתמונה -ashes of the wake!
בזמנו לא הבנתי יותר מדי מהחיים שלי יש להודות. הייתי צעיר מאוד ולא ידעתי מה זה מטאל כועס אמיתי וזו הייתה ההתחלה של הטירוף מבחינתי.
הדיסק נכנס למערכת, שיר ראשון, laid to rest... בום אני בהלם מוחלט, כריס אדלר על התופים, מדויק ומקפיץ כאילו שהוא בטעות חצה הרגע את הכביש אחרי חזרה בהלהקה של ג'יימס בראון ועבר קורס אצל דייב לומברדו, הגיטריסטים ווילי אדלר ומארק מורטון נשמעים כאילו הם זוג של רובוטים רצחניים מהעתיד שבאו להשמיד את התועבה, לפרקים אפילו שומעים את הבאסיסט ג'ון קמפבל ועל הכל מנצח בחור צנום ומכוער, רנדי בליית'. איזה קול. כמו גודזילה במחזור. יפיהפיה. צרחות אמיתניות כמו שלא נשמעו מאז... נכון, פיל אנסלמו, אותו האדם בעל גרון מאדמנטיום שהיה הקול של נביאי הזעם האחרונים.
באותו הרגע הגלגל התהפך והמטאל שמאז אמצע שנות ה-90 היה מתחת לרדאר חזר לפרצוף של ההמונים. הבשורה מוציאה מאות אלפי לובשי שחור מהמרתפים לנשום את האוויר שוב אחרי שהם עישנו במשך כמעט עשור באותו מרתף קטן וסגור והם לא יכלו לראות מטר קדימה. השורות התדלדלו עם הזמן אבל הם מכשירים דור חדש של מנוולים קטנים שמאפשרים לחבר'ה כמו מאסטודון, אופת' וארץ' אנמי להתפרנס ולחיות בכבוד שמגיע להם וסוף סוף מרימים את הראש. כמו הפיניקס שעל העטיפה של האלבום הזה ככה גם אנחנו.
אין כאן פשרות גם לא לרגע אחד. הוא שובר לך את העצמות, הוא מעניין, כל שיר בו תופס לך את האוזן ומבטיח שלא תשכח אותו בחיים. בהתחלה זה נראה כאילו שהלהיטים נגמרים אחרי omerta, השיר החמישי, נכון במידה מסויימת אבל האלבום לא נגמר והוא ממשיך לבעוט, פשוט עם פחות פוטנציאל מסחרי וזו בערך הנוסחה שלהם מאז והיא עובדת מעולה. hourglass, the faded line, blood of the scribe, what i've become
גאד דאמיט איזה אלבום משובח! אין להם גיטרות מאוד מיוחדות, אין להם מערכת תופים בגודל של פיל אפריקאי, הם ממש לא סקסיים אלא פשוט עצבנים וחמושים. הם צועקים באלבום הזה בעיקר על המלחמה בעיראק ועל ההתנוונות שהובילה אליה ועושים את זה בצורה חכמה וארסית. כל שיר בעצמו וכאלבום שלם הוא מצליח לא לעייף לשניה. פשוט ביצוע גאוני. מושלם. אלבום שכבר 5 שנים עדיין לא הוריד הילוך.
אז דארל כבר לא איתנו ובצורה אירונית, היקום מאזן את עצמו עם אלבום שמכריז על תחייה אדירה וזועמת של המטאל שלנו. החזון שלו, הילד שלו במידה רבה. ת'ראש מטאל אמיתי. לאמב אוף גאד הם אמיתיים, עד הסוף, בלי פשרות, פשוט מגבירים את הווליום ל11 ומה שיוצא יוצא ו-ashes of the wake נחרט לנצח כתרועת הניצחון המוחץ שלהם על הזבל שניסה להרעיל את האוזניים שלנו ואת המוזיקה שאנחנו אוהבים. ההוכחה לנצחון הוא שאשכרה שרדנו מספיק כדי לראות את מטאליקה, מאשין הד ופרדייס לוסט רוכבים החוצה מהגיהנום האלטרנטיבי שהם היו לכודים בו ועושים שוב מטאל, ללא ספק בעזרת להקות כמו לאמב אוף גאד.
אז בקיצור לאמב אוף גאד הם מכונת הרג והאלבום הזה הוא הנקמה והתקומה. שיהיה לכולם יום נהדר וברוטלי ומלא במטאל אמיתי ואיכותי.
!Amen my brother! and halleluja
התחבר
שאלות נפוצות
תימנים או לא? אמרת וואי, אז וואי וואי... לא שמעת את זה של אנדרומדה ארק ושל פיין... המצב קשה אני רואה! בקיצור, יש לך שיעורי בית לעשות... חזור עם עבודה בשלושה עותקים. 
ואתה יודע מה? רשמתי את formless בהתחלה אבל הורדתי אותו, כי ניסיתי להביא אלבום אחד הכי חזק מכל להקה, גם הוא אחד הטובים שלאחרונה אני שמעתי המון, ואם כבר aghora אז הסולו גיטרה האחרון של frames (מהאלבום הראשון) הורס... אחד הסולואים הכי טובים ששמעתי, עד וכולל הסיום הפסיכדלי שמגיע אחריו... ובכלל אלבום מעולה.. יש לי את הסולו כאחד הצילצולים באייפון שלי. אולי לא קל להתרגל לזמרת בהתחלה אבל כשמתרגלים אז מתאהבים. יש גם את focus של cynic גם מטורף ואהוב 
אני אשמע את מה שרשמת.