YtseJammers Israel

כרגע האלבום היחיד העולה לי בראש זה Henry Cow - In Praise of Learning, כבר שנים שאני מאזין לו מדי פעם והוא עדיין לא לגמרי ברור לי וקשה לי לשמוע את כולו ברצף.

אחלה רעיון רן , קבל ח.ח ענקי . אדאג לאיזה פוסט מושקע בהמשך .

De loused ו-bedlam של המארס ולוטה הם אלבומים שהיום אני חולה עליהם ופעם לא הייתי מסוגל לסיים אותם. אני לא אכתוב פוסט ארוך כי זה מהאייפון אבל הנה עוד כמה:
Unexpected - fables of the sleepless empire
SGM - in glorious times
GY!BE - lift yr skinny fists like anthenas to heaven
Yes - tales of the topographic ocean
Thinking plague - in extremis
Maudlin of the well - leaving your body map/ bath
Btbam - colors
חשוב לציין כי כולם אהובים עליי וחלקם אפילו מאוד אהובים עליי, אבל הם דרשו ממני מאמץ קשה בשביל לסיים אותם בפעמים הראשונות.

אחלה של רעיון לאשכול!
וואו יש המון אלבומים שקשים לי מאוד לשמיעה ושכל פעם שאני שומע אותם אני מזדעזע ונחרד מחדש (לא דווקא במובן הרע).
האלבומים הכי קשים לשמיעה ששמעתי שאני יכול לחשוב עליהם כרגע הם:

Scott Walker - The Drift - האלבום הזה הוא אלבום שבשביל הרבה מאוד אנשים הוא יצירת מופת (גם בשבילי!) ובכללי סקוט ווקר הוא מוזיקאי מוערך מאוד בסצינת המוזיקה הניסיונית. קראתי עליו די הרבה ביקורות ושמתי לב שהרבה אנשים לא תופסים אותו כאלבום מפחיד ומזעזע ברמה שאני תופס אותו. לפי דעתי להאזין לאלבום עם חושך בחדר וממש להתעמק במוזיקה ובליריקות המזעזעות זו אחת החוויות המוזיקליות הכי הזויות וקשות שיש. האלבום ממש עמוס באינסטרומנטים ולחנים שבשבילי קשים מאוד להאזנה ולעיכול ובנוסף לזה הקול של סקוט ווקר זה הקול הכי מפחיד ששמעתי. עם זאת, האלבום אכן יצירת מופת, ולמרות שהוא קשה בשבילי לשמיעה ותמיד מזעזע ומחריד אותי אני מאוד אוהב אותו ומעריך אותו (לאו דווקא מבחינה מוזיקלית, כי שוב הוא לא נעים לי לאוזן והוא מאוד תובעני, אלא יותר מבחינה רעיונית ומבחינת העברת האווירה האפלה והקודרת ובכללי מבחינת הדרכים היפות והמקוריות בהם מועברות התחושות אותן האלבום בא להעביר).

Robert Alberg - Robert Alberg - אין לי באמת מושג מי זה האיש הזה אבל אני יודע שהוא מאה אחוז מחורפן על כל הראש שלו ויש לו בעיות נפשיות רציניות ( :yes: ). זה אלבום שפשוט כולו שומעים את האיש המחורפן הזה שר שירים עם הליריקה הכי מטומטמת ששמעתי בליווי של גיטרה קלאסית לא מכוונת בשיט (כנראה הוא נתן לג'נדק לכוון אותה :haha: ). מה שהכי זעזע אותי בתופעה הזו זה הדרך בה האיש הזה שר ומעביר את השירים... אפשר לשמוע רק על פי הקול שלו שיש לו מחלה נפשית קשה. פשוט לשמוע את זה ולהזדעזע.

Stalaggh - Projekt Misanthropia - כנראה האלבום שמקבל את פרס האלבום הכי מפחיד וחולני ששמעתי! האגדה מספרת שהאלבום הזה הוא בעצם הקלטה של חבורה ענקית של פסיכופתים שחברי Stalaggh הוציאו אותם מבית חולים לחולי נפש ונעלו אותם בחדר, נתנו להם לצרוח ופשוט הקליטו את זה. אין לי מושג אם הסיפור הזה נכון או לא (ת'אמת שנראה לי שזה די חרטא) אבל IT SCARES THE SHIT OUT OF ME.

Diamanda Galas - Plague Mass - אם חשבתם שמטאל זה המוזיקה של השטן טעיתם ובגדול! זה המוזיקה האמיתית של השטן... לא נראה לי שאפשר לתאר את האלבום הזה אחרת. דיאמנדה מצליחה להעביר כלכך הרבה שנאה ורוע במוזיקה שלה שזה פשוט מדהים כל פעם מחדש. לא לבעלי לב חלש!!

חשוב לי להבהיר שהדעה שלי על אלבום שהוא קשה לשמיעה בשבילי היא לא בהכרח לא טובה והעובדה שהוא קשה בשבילי לשמיעה לא בהכרח מונעת ממני להקשיב לו לעתים תכופות או לצאת עם הרגשה של פספוס.
לפי דעתי הכוונה של רוב הלהקות הקשות לשמיעה ולעיכול (רק ממה ששמעתי) היא להקשות ולבלבל ואפילו לזעזע את המאזין בתקווה שהוא יאהב את זה.
אבל זו רק דעתי על העניין :)

סיימתי עכשיו לשמוע פעם נוספת את Frances the Mute של המארס וולטה ובגלל שהרבה זמן לא היה לנו דיון כלשהו בפורום, חשבתי לפתוח את הנושא.
מה האלבומים הכי מאתגרים, או קשים לשמיעה/קליטה ששמעתם? זה לא חייב להיות מבחינה מוזיקלית (אפילו שרוב הפעמים זה כן יהיה הגורם המרכזי), שהרי יש אלבומי פרוג שיהיו לאנשים מסוימים יותר קל לקלוט או לאהוב מאשר אלבום שהוא מוזיקלית פשוט יותר, אבל רעיונית מורכב יותר. אלבומים שיש עליהם קונצנזוס שהם טובים זה ערך מוסף, שהרי אם אתם שומעים אלבום שקשה לכם לקלוט אותו ומקובל לחשוב שהוא חרא של אלבום אתם לא תשקיעו את הזמן שלכם בו - אבל אם הדעה הכללית היא שהוא אלבום טוב, תמיד תיהיה הרגשה של פספוס. off the top of my head, כמה שאני יכול לחשוב עליהם עכשיו הם:

Mr. Bungle - Disco Volante - אני חושב שזה בקלות לוקח את המקום הראשון. בפעמים האחדות ששמעתי אותו, זה היה פרויקט רק להתחיל לשמוע את זה. מאז שהורדתי את האלבום פעם, שמעתי אותו במלואו אולי 3 פעמים. זה הדבר הכי מוזר ששמעתי בחיים שלי, ולעומת הראשון שלהם שבו עוד יש שירים קוהרנטיים, האלבום הזה זורק עלי מיליון דברים אבסורדיים אחד אחרי השני. פעם אחרונה ששמעתי אותו הייתה ליפני כמה חודשים, ולמרות שזה היה יותר טוב ממה שזכרתי, אני חושש לשמוע את זה עוד פעם X:

- The Mars Volta - Frances The Mute - הראשון שלהם הוא מהאלבומים האהובים עלי, אבל זה... קשה לי עם זה. אני יודע שהדעות עליו חלוקות, שמעתי אנשים שחושבים שזה האלבום הכי טוב של הלהקה (חלק אפילו שזה האלבום הטוב בכל הזמנים), חלק חושבים שזה חרא. לא משנה כמה שמיעות אני מביא לזה, אני לא מצליח באמת להתחבר. 3 השירים הראשונים יותר עקביים ואני נהנה מהם, אבל אחר כך, זה הופך למבולגן מידי בשבילי. אני לא יודע, אני מרגיש שאני מפספס פה משהו.

Swans - Soundtracks for the Blind - למרות שיש פה כמה שירים מהמדהימים, מיוחדים ועוצמתיים ששמעתי בחיי, נדיר שאני שומע את האלבום הזה. זה מאסיבי, אפל, עמוס מאוד, יש פה הרבה שירים וקטעים ניסיוניים (חלקם מוצלחים יותר, חלקם פחות), וזה דורש מהמאזין להשאב לתוך המוזיקה - זו לא מוזיקת רקע פשוטה. לא כל יום פוגשים באלבום כפול של קרוב לשעתיים וחצי.

Can - Tago Mago - התיאור של המארס וולטה יכול להתאים פה. שלוש השירים הראשונים באלבום מצוינים, אחרי זה זה הופך למבולגן ורנדומלי מידי בשבילי. יותר מ-Frances הייתי אומר. בדומה למיסטר באנגל גם לאלבום הזה לא נתתי הרבה שמיעות, אבל אני מרגיש שאני צריך להתעמק בו יותר כי אני יודע שיש כל כך הרבה אנשים שמחשיבים אותו לאחד מגדולי האלבומים שנוצרו ולהשפעה חשובה.


אני בטוח שיש עוד, אבל אלה מה שכרגע עולים לי בראש. תורכם.