ארכיון הודעות מקטגוריית "סקירת אלבומים"
רוצה לסקור אלבום? צור/י קשר!
Opeth – Watershed
יום חמישי, 1 בינואר 2009
Opeth - Watershed
סקירה מאת המשתמש MrReD
אופת' חוזרים באלבומם החדש והמצופה רבות, מה נגיד? הם בהחלט הפתיעו באלבום שונה מכל דבר שהם עשו.
שיר הפתיחה Coil לא אופייני בכלל לאופת', מכיוון שתמיד אופת' פתחו את האלבומים שלהם עם שירים מפציצים, בסה"כ השיר מרגיש כמו פספוס. הוא נחמד אבל זהו, אין בו יותר מדי מכלום. השירה עם הזמרת לא באמת מגוונת. בשביל אלבום עם רק שבעה שירים לדעתי יש פה סתם בזבוז של שיר.
בשיר הבא, Heir Apparent, זה נשמע כאילו אופת' החליטו לשים את כל האגרסיביות והכבדות של האלבום בשיר הזה, לפעמים זה מרגיש כמו יותר מדי לשיר אחד, אבל ניתן להגיד שהשיר הזה מספק את הסחורה בסוג של אופן, זה שיר כבד, אבל לא סתם עוד שיר כבד של אופת'. ושתי הדקות האחרונות של האלבום הם גן עדן מוחלט.
The Lotus Eater הוא לדעתי אחד השירים הכי יוצאי דופן של אופת', ניתן להשוות את האנרגיות שרצות בשיר הזה למה שהולך בApril Ethereal.. פשוט לא מבינים מאיפה כל הטירוף הזה. יש פה שילוב נחמד בין הקול הנקי של מיקאל לגראולים למרות שהייתי רוצה למצוא יותר נוכחות של הגראולים. שיר אדיר לחלוטין, ויש בו פאקינג קטע נינטנדו.. מה עוד צריך?!
השיר Burden הוא אולי השיר הכי טוב באלבום, ליריקה מעולה, עבודת גיטרה מדהימות שמלוות השירה הנקייה והמצוחצחת של מיקאל בטבעיות מוחלטת. קלידים סטייל שנות השבעים. באמת הוציאו פה שיר קלאסי שאי אפשר שלא לאהוב, חוץ מהסיום המפגר לגמרי של מיקאל שאני לא יודע למה הוא חשב שהוא יצא מתוחכם.
את Porcelain Heart לא אהבתי במיוחד, השיר לוקה בחסר, באמת מרגיש שבהרבה חלקים מן השיר חסרה למיקאל מוזה. גם מרגיש נורא מסחרי בחלקים מסוימים בלי קשר (או אם?) לסינגל שהוציאו מהשיר הזה I don't fancy this song at all.
Hessian Peel בהחלט מראה את כיוון הפרוגרסיב רוק שהלהקה זרמה אליו באלבום הזה וזה גם נשמע מעולה. שירה די אדירה מצד מיקאל שבהחלט פיתח את השירה הנקייה שלו. הקטע במציק לי בשיר הוא שבדיוק באמצע שלו הלהקה חוזרת לפוצץ דת' מטאל כמו שלא ראינו מהשיר השני באלבום, יש אפילו סולו די אדיר והכל עובד מבחינת כולם בלהקה. כל הכיף הזה נמשך למשך כשתי דקות נהדרות ואז השיר ממשיך במתכונת הנחמדה של הרוק בפרוגרסיבי. לדעתי עוד כמה נגיעות של כבדות היו הופכות את השיר הזה למושלם באמת.
Hex Omega שהוא השיר שסוגר את האלבום, יש בו ריף אדיר בפתיחה ואני חושב לעצמי, "סוף סוף שיר עוד שיר כבד באמת" ואז השיר משתנה לקלידים אטמוספריים, בהחלט לא מצפים לזה וקולטים של המוטו של אופת' של "Expect The Unexpected" עדיין חי וקיים. מפה השיר מתחיל להגרר וסתם לא לעניין.. לקראת סופו אופת' מחזירים קצת את הדיסטורשן ומנסים לתת מעין סיום נחמד לאלבום, לא ממש עובד.
אז בסופו של דבר, אי אפשר לבוא באמת בביקורת על הכיוון של הלהקה באלבום, אז כן הליריקה די מאכזבת באלבום הזה, ומיקאל בהחלט צמצם בגראולים, אבל הלהקה מפצה על זה בחידושים שונים. עיקר הטענה שלי לגבי האלבום היא שהוא לא מגוון מספיק כמו שאופת' תמיד משתדלים לעשות אבל אם היו בו עוד כמה שירים שונים ומגוונים אני בטוח שהאלבום הזה היה יוצא מהולל מכל חור.
Angra – Temple Of Shadows
יום חמישי, 1 בינואר 2009
Angra - Temple of Shadows
סקירה מאת המשתמש NobbyTheAxe
כל כמה שנים, יוצא לאור העולם יצירה מוזיקלית מושלמת. אלבום סוחף ומרהיב שכל פעם מגלים בו משהו חדש, ותמיד מתרגשים ממנו, גם בפעם המי יודע כמה. דוגמא שבטח עולה לאנשים רבים בראש היא Scenes From A Memory, מהלהקה האהובה על כולנו, ובשבילי, Temple Of Shadows של להקת הפאוור פרוג הברזילאית אנגרה גם נכנס להיכל התהילה הזה.
אנגרה הוקמה בשנת 1991 ע"י גיטריסט להקת Spitfire לשעבר רפאל ביטנקורט, קיקו לוריירו (גיטרה), אנדרה מאטוס (שירה), מרקו אנטונס (תופים) ולואיס מריאוטי (בס), למרות שינויים במחלקת התופים, המתכונת הזאת של ההרכב החזיקה עד שנת 2000 (שבה עזבו הסולן והרית'ם סקשן) והוציאה שלושה אלבומים, ארבעה EP's ואלבום לייב אחד. בשנת 2001 נמצאו המחליפים בדמות אדו פלשקי (שירה), פליפה אנדריולי (בס) ואכילס פריסטר (תופים). בגלגול הזה הוציאה הלהקה עד היום שלושה אלבומים ואלבום לייב/DVD אחד.
אני הכרתי את ההרכב לפני שנתיים בערך כאשר חיפשתי באינטרנט להקות חדשות לשמוע וגיליתי שיש מטאל בברזיל (ענייני עלה כי אני ברזילאי), הסגנון של הלהקה נשמע בדיוק כמו הטעם שלי, אז החלטתי להוריד כמה שירים ולראות במה מדובר. השיר הראשון ששמעתי היה Late Redemption מתוך ToS המדובר, ופשוט נשביתי בקסם. אמא שלי מיד זיהתה גם את קולו של הזמר הברזילאי האגדי מילטון נסימנטו, אשר תרם את קולו בפורטוגזית לשיר, מה שעוד יותר עורר את העניין שלי. לא הרבה זמן אחרי זה ראיתי את האלבום בחנות UFO (בזמנם בירושלים) וחטפתי אותו. מאותו יום אני מעריץ מושבע.
האלבום Temple Of Shadows הוא אלבום קונספט שיצא בשנת 2004 המבוסס על סיפור שכתב הגיטריסט רפאל ביטנקורט אודות צלבן במאה ה- 11, המוכר בשם צייד הצללים (The Shadow Hunter), ועל המסע שלו כנגד לעקרונות הכנסייה הקתולית. בתחילת האלבום, רב יהודי עיוור המוצג כמטורף, טוען כי הצלבן נבחר ע"י אלוהים להפיץ את האור ולעזור לאלה שאינם יכולים לראות. בהמשך הסיפור מתגלה כי מטרתו של הצלבן הייתה ליצור דת חדשה, המאמינה כי אלוהים הוא בכל מקום, ואינו מבדיל בין מין, גזע ודת. האלבום מותח ביקורת גם על זמננו שלנו בעזרת סיפור סוחף ומעניין, אשר מבוטא במוזיקה בצורה מושלמת.
להלן סקירה של האלבום לפי שירים:
Deus Le Volt
האלבום נפתח בקטע אינסטרומנטאלי קצר (מאוד, פחות מדקה) שכתב קיקו לוריירו המציג חלק מהנושאים המוזיקליים של האלבום בצורה עדינה ורגועה. הקטע מוביל ישר לתוך השיר הראשון, Spread Your Fire.
Spread Your Fire
השיר הפותח של האלבום מתפרץ ממש כמו להבה מתפשטת, מדובר בשיר אגרסיבי ומהיר, ודי טיפוסי לסגנון הפאוור מטאל, אך אם הרבה יותר ביצים, אך באותו זמן המון רגש ואפיות, שלא נופלים למלכודת של רוב שירי הפאוור/אנת'ם מטאל ויוצאים קיטשיים או זולים (חלק מזה תודות לקולות הרקע היפיפיים של סבין אדלסבכר מלהקת Edenbridge). אחרי השירה מגיע הקטע האינסטרומנטאלי שנשמע כמו משהו שינגווי מלמסטין היה עושה בתקופת השיא שלו, כאן גם לראשונה נכנסים מעט אלמנטים פרוגיים יותר, ואכילס פריסטר מציג את התיפוף הזועם שלו, שמאוד מורגשת בו השפעת סקוט טרוויס מג'ודאס פריסט.
אחרי הקטע האינסטרומנטאלי יישנה חזרה לפיזמון, וסיום דרמטי ומידי לשיר. הליריקה בשיר מתארת את המפגש של הצלבן עם הרב ה"משוגע", והפצרתו של הרב לצייד הצללים לעשות את מה שנועד ו"להפיץ את להבתו".
Angels & Demons
אחד השירים האהובים עלי בשיר, למרות שאפשר לומר את זה על כמעט כל שיר באלבום. הפתיחה ב- 7/8 מזכירה מעט את YYZ של להקת Rush, וכאן באמת ניתנת התחושה לראשונה שאנחנו נכנסים למשהו מרהיב. אחרי פתיחה עוצמתית ואנרגטית, השיר נכנס לבית, שיר זה מספר על אמונתו הראשונית של צייד הצללים כאשר הוא נתפס על האיום שהוא מהווה לכנסייה, על כיצד מלאכים ושדים מתחפשים ונעים בין האנשים, מפיצים שקרים אודות הדתות.
אחרי הפיזמון מגיע ברייק אינסטרומנטאלי מטורף ובעקבותיו סולואים משני הגיטריסטים, קודם ביטנקורט ולאחר מכן לוריירו. השיר שב לבית שני ולאחר מכן פיזמון, ולבסוף מסתיים כפי שהתחיל. מדובר בשיר שבאמת מהווה ספתח לאלבום, הנטיות הפרוגיות יחסית מעודנות פה, אך הן נוכחות כבר כאן.
Waiting Silence
עוד אחד מהאהובים עלי, מדובר באחד מהשירים היותר מרגשים באלבום, שני הסולואים הם של לוריירו (גם בפתיחה וגם באמצע השיר). השיר מספר על שלב בחייו של צייד הצללים. הוא מאוהב באישה מוסלמית, ומסתבר שיש להם ילדים. עברו ארבע שנים מאז המפגש שלו עם הנביא היהודי, והוא קרוע בין האושר שהעניק לו אלוהים, והרצון להיות עם משפחתו, בין הרעב שלו לידע והאמת שנגלית בפניו. הוא כותב בספר ריק שהעניק לו הרב את חלומותיו, אך הוא מוטרד ומלא חרדה מן ההמתנה השקטה שהוא חש, מעין תחושה של שקט לפני הסערה, בדומה לתחושה לפני התקפה.
מוזיקלית מדובר בשיר מלודי וחזק מאוד, אך גם כבד בחלקים. לא מדובר בשיר ארוך, כל השירים עד לנקודה זו לא עוברים את החמש דקות, וכך זה ממשיך עד לשיר השישי. חשוב לציין את המצגת המרשימה של פליפה אנדריולי בשיר הזה בסקשן שלפני הסולואים, קטע שעשוי להזכיר לחלק מכם קצת את דרים ת'יאטר אפילו. מיד לאחר מכן מגיע היוניסון של ביטנקורט ולוריירו שעושה שימוש מרשים בסטריאו. השיר אכן מצליח להעביר תחושה מסוימת של ציפייה למשהו, והוא מובל יפה לתוך השיר השליו הבא.
Wishing Well
עוד שיר ענק מהאלבום, כולו כמעט ב- 3/4. מדובר בשיר עשיר וצבעוני מאוד, כולו מלווה בגיטרות אקוסטיות ותיזמור יפיפה עם אווירה מאוד נעימה ומעודדת, כמו המסר של השיר. הרבי מופיע בחלומותיו של הצלבן ואומר לו שזה לא משנה עם תביע את משאלתך בבאר המשאלות או בכנסייה, איפה תתפלל ותקיים את אמונתך, כי עם אלוהים קיים, אין לו בית, הוא בכל מקום!
השיר גם היה הסינגל הראשון מהאלבום וזוהי בחירה מובנת, הוא השיר הכי קצר (לא כולל Deus De Volte) והכי נגיש באלבום מבחינת רדיו אני מניח. סולו יפה, מלודי ודי קצר, שנשמע כמו יוניסון יותר מסולו, שמוביל בעלייה מטורפת חזרה לפיזמון המרגש. השיר הזה מציג בצורה מושלמת את השימוש של אנגרה בדינאמיקה וטקסטורה כדי להביע את הליריקה דרך המוזיקה. השיר מסתיים בצורה עדינה ויפה, ואנחנו מובלים למשהו אחר לגמרי…
The Temple Of Hate
הגיטריסט קיקו לוריירו מאופיין בשני סוגים של שירים שהוא כותב: מצד אחד, אפוסים מרגשים וחזקים שמשלבים המון אלמנטים מהמוזיקה הברזילאית, מצד שני, שירי מטאל עצבניים, מהירים וטכניים מאוד. השיר הזה נכנס לקטגוריה השנייה, בהתאם לליריקה של השיר. הוא מספר על השליטה מלאת הבורות והפנאטיות של הכנסייה אשר טבחה בכל יושבי ירושלים, יהודים ומוסלמים כאחד, אשר שכנו שם לפניהם. בין הקורבנות של הטבח נמנים אשתו וילדיו של צייד הצללים.
קאי הנסן (Helloween, Gamma Ray) מספק פה קולות ביחד עם פלשקי, והקול הצווחני והמעצבן שלו פשוט נשמע כמו שד מייבב, כך שאני מניח שהוא עושה את התפקיד טוב, אך בכלליות המחשבה של להיות בלהקה עם סולן כזה משגעת אותי. מוזיקלית מדובר כפי שציינתי בשיר מטורף, כבד וטכני במיוחד, בעל נטייה יותר לפאוור מלפרוג ברובו. בנוסף יישנם סולואים מטורפים, תחילה ביטנקורט ואז לוריירו, אך מיד אחריהם מגיע קטע המשלב תזמורת עם הכבדות של הדאבל באס של פריסטר והגיטרות הרועמות של לוריירו וביטנקורט בהצלחה רבה, אשר נמשך אל תוך הפיזמון ולסיום הגרנדיוזי.
The Shadows Hunter
מנקודה זו באלבום כל שיר מהווה יצירת מופת בפני עצמו, ובעיניי רבים, השיר הזה הוא הטוב שבהם. השיר נפתח בגיטרה הקלאסית המכשפת של לוריירו, בסטייל פלמנקו, העומדת לבדה עם הפרקשן העדין ברקע, אך ממלאת חלל ענק עם הסאונד והאושר שלה. הלהקה נכנסת בעוצמה, וביטנקורט נותן סולו פתיחה קצר, ומכאן גם כל האלבום שוקע עמוק יותר לתוך הפרוג. הבתים מלווים בתיפוף המלא של פריסטר יחד עם התופים הברזילאיים הנותנים מימד נוסף לשיר (הפרקשן באלבום נוגן ע"י דאגלס לאס קסאס, אכילס פריסטר וקיקו לוריירו). הפיזמון הדרמטי מלווה בקולות הרקע המצוינים של ביטנקורט, ולוריירו שומר על הקלאסית לאורך כל הזמן ברקע, יחד עם פסנתר בחלקים מסוימים, דבר המעניק גיוון דינאמי מרהיב.
שיר עובר לגשר קצר לפני שכולו יורד בשקט לחלק חדש. מספר של שכבות קולות רקע מלווה בעדינות את פלשקי בקטע המרחף הזה המלווה בשקט ע"י ביטנקורט בשמיניות, וברקע לוריירו עם פילים קטנים מכין אותנו למה שעומד לבוא. השיר מתפרץ ליוניסון מטורף של לוריירו וביטנקורט בעל טון מעודד, ומיד מתוך היוניסון נכנס ביטנקורט עם סולו סוחף שמוביל ישירות לתוך הסולו של לוריירו המרחף והחללי של לוריירו שמזכיר קצת את אלן הולדסוורת'. לוריירו בונה אותנו לשיר שמוביל לגשר בומבסטי שחוזר בסופו של דבר לפיזמון ולבסוף לסוף המרגש.
השיר מספר על מסעו של צייד הצללים למסבאה בה הוא פוגש בפרוצה צוענייה אשר רואה בעיניו כי הוא ה"נבחר" והיא קוראת לו בקלפים במקום לשכב איתו. היא מספרת לו שמילותיו של הזקן (הרב) עד שהוא יימצא את כוכב הבוקר (The Morning Star), מה שהוא לא יהיה, ושהוא לא יצליח לעשות זאת במסגרת הצבא, ושאהבה תסיט אותו מדרכו. הוא נואשות מחפש אחר ישועה ותשובות, ולאורך מסעו הוא נפצע. הוא גורר את עצמו למקום בו הוא חולם על מגילות נסתרות במקדשו של המלך שלמה ובתוך מערות בים המלח.
בשיר אכן מתקבלת תחושה של מסע, והוא פשוט מרגש ועמוס בכל טוב! ללא ספק אחד השירים הטובים ביותר של הלהקה, ואולי הטוב ביותר באלבום.
No Pain For The Dead
שוב פתיחה קלאסית שקטה מבית היוצר הברזילאי, וגוון עדין זה נמשך גם אל תוך הבית עם השירה הרגועה והמרגשת של פלשקי. השיר מתפרץ לראשונה בפיזמון יחד עם אורקסטרציה יפה המעניקה לו עוצמה חדשה. לאחר מכן השיר שב מעט לרוגע, רק שהפעם התופים דומיננטיים יותר. הבית השני מלווה בקולות רקע מצוינים של ביטנקורט שוב. לאחר מכן השיר עובר לסקשן רביעיית מיתר (בלבד!) רגוע ומקסים אשר בו שבה סבין אדלסבכר, הפעם בתפקיד יותר דומיננטי. אחרי הקטע הלהקה כולה שבה יחד עם פלשקי בקולות מובילים, וסבין משחקת בניגוד לקולות שלו (אני לא מדבר על קונטרפונקט) בצורה מושלמת.
השיר מסתיים בצורה עדינה ויפה בדיוק כפי שהתחיל. למרות העדינות והיופי שבו, מדובר בשיר מאוד עצוב, הן לירית והן מוזיקלית. השיר מספר על כיצד קובר הצלבן את אשתו וילדיו ועל הזיכרונות הנהדרים שחלק עימם, שרק כואבים עתה. תמיד יכאב יותר לאלה שנעזבים. בסופו של דבר, צייד הצללים מתנחם בעובדה שעתה הם חופשיים, ושהם לא יידעו עוד כאב.
Winds Of Destination
בין השירים יותר כבדים והפרוגרסיביים באלבום, האנסי קורש (Blind Guardian) נותן את קולו האדיר לשיר הזה, המתערבב בצורה מוצלחת עם שירתו של פלשקי. ריף הפתיחה הרועם של השיר נע בין 4/4, 5/8, 7/8 ו- 10/8 והשבירות בבנייה לקראת הבית נעות בין 13/8, 9/8, 6/4 ומה לא. הבית נע בין 4/4 ל- 2/4, והפעם האנסי פותח בשירה, קולו העוצמתי מצייר תמונה איומה (Blood is flowing on the ground, Like a river branching red lines…) שאותה ממשיך פלשקי. משם הקטע עובר לגשר יחסית רגוע, בגיטרה נקייה ופרוגי במיוחד הנע בין 7/4 ל- 6/4 והוא אחד הקטעים המגניבים באלבום. משם אנו מובלים אל תוך הפיזמון הבומבסטי בו שרים גם פלשקי וגם קורש, אך לפתע הכל יורד ואנו נותרים עם הפסנתר והכינור על משקל 5/4, עם תיבה אחת שעוברת ל- 3/4, מעט זמן לאחר מכן נכנס פלשקי עם קול עמוק ודרמטי.
עם סיומו של קטע זה, נכנסת הלהקה כולה, פרט לפלשקי, בהמשכיות לקטע שקדם לזה, הם מנגנים אותו דבר, ב- 5/4, מדובר באחד מהסקשנים הכי פרוגיים באלבום שכששמעתי אותו פעם ראשונה מאוד התלהבתי. מעבר כבד עם שירתו של פלשקי מוביל אותנו אל תוך הסולואים שמתחילים עם יוניסון של ביטנקורט ולוריירו, שבסופו של דבר מוביל לסולו של לוריירו, ולאחר מכן ביטנקורט עם סולו מטורף במיוחד שמשקל הליווי נע בין 4/4 ל- 3/4. אחרי הסולו חוזר הריף הרועם המדובר מתחילת השיר, ומיד לאחר מכן נכנסים שוב קורש ופלשקי, בתורות נותנים את שורותיהם. משם עובר השיר לפיזמון פעם אחרונה לפני שהוא מסתיים בצורה מרשימה וגרנדיוזית שמזכירה קצת את הפסקול של מלך האריות, עם מקהלה ענקית שבעצם מורכבת מפלשקי, ביטנקורט, אנדריולי וכמה חברי משפחה של הלהקה.
סיפורו של השיר מתנתק מעט מן העלילה ומספר על מגילות וסודות המתגלים מעבר לתקופתו של צייד הצללים אודות דת אוניברסאלית, בה לאדם אין נתיב מיוחד או מסוים, ואלוהים אינו מבדיל בין כל יצר חי, האדם חשוב בדיוק כמו משב הרוח שמעיף את העלים שנפלו מן העצים. כולם מונעים על ידי אותן רוחות של ייעוד.
Sprouts Of Time
אחד מהשירים האהובים עלי במיוחד באלבום, בשל הטבע הברזילאי שלו (שימו לב, מדובר בסוג השני של שירים שלוריירו כותב). כבר מתחילת השיר הרגועה אנו מוצפים באווירה דרום אמריקאית קסומה עם כלי ההקשה ומה לא. פלשקי נכנס עם קול עמוק, אשר עולה לקראת הפיזמון, אשר מכניס את הדיסטורשן אך לא מאבד מן הקסם המקורי שלו, לא מדובר בשיר כבד בכלל. המלודיה המרגשת של הפיזמון מובלת לגשר אשר שם דגש על הבאס, המוליך אותנו ללב השיר, שהוא בעצם קטע לטיני לכל דבר, תחילה עם סולו חשמלי קצר ההופך לסולו גיטרה קלאסי של לוריירו (המלווה בפסנתר וכלי הקשה) שהופך לליין גיטרה מרגש של לוריירו וביטנקורט המשחק עם אחד מהנושאים המלודיים של האלבום. משם אנו מובלים שוב לבית, עם קולות הרקע המרגשים של ביטנקורט, ושוב לפיזמון הגדול. משם השיר מסתיים בצורה עדינה ומקסימה כפי בדיוק כפי שהתחיל.
מדובר בשיר הכי ברזילאי באלבום וגם בין הטובים של הלהקה בעיניי. השיר מספר על הדת החדשה שמקים צייד הצללים, ועל דברי השלום ואהבה שהוא מפיץ, כמו זרעים. העתיד הוא תוצאה של מה שאנו עושים כעת, נבטי הזמן פורחים!
Morning Star
עוד שיר מעולה, הפעם כבד יותר מקודמו. הפתיחה גם היא מרמזת מעט על הקצב הברזילאי, והגיטרות נכנסות עם משהו שיכול להזכיר לחלק את סטיב ואי אולי (מודוס לידי, מה שמאפיין את ואי בעיניי). מיד לאחר מכן נכנס סולו פתיחה מלודי וקצר, אך מאוד מרגש, שנשמע לי יותר כמו לוריירו אך אני לא יכול לדעת במאת האחוזים. משם השיר נרגע מעט ונכנס לבית שקט שמלווה על הבאס החלק והזורם של אנדריולי (Fretless, מעניק סאונד מיוחד), באמצע הבית נכנסים לוריירו וביטנקורט, והישר לוקח תפנית כבדה יותר, גם היא בין היותר כבדות באלבום, אשר ממשיכה עד לפיזמון, שם הסאונד נפתח יותר, יישנה מעין תחושה של התפרצות כשאנו נשטפים בים של גוונים וסאונד, וביטנקורט מלווה את פלשקי שוב בצורה מושלמת.
השיר שוב יורד לרגיעה עם סקשן מאוד מרחף ורגוע, שלא נמשך זמן רב, ושוב הגיטרות הכבדות שבות לשלוט בשיר. היוניסונים המטורפים של לוריירו וביטנקורט חוזרים, ומיד אחריהם סולואים קצרים מלוריירו וביטנקורט, אך אורכם לא מעיד על איכותם, כי מדובר בסולואים ששוב משלבים את כל מה שיש לחפש, טכניקה, מלודיה, רגש וביצים. השיר שב לפיזמון השוטף פעם שנית, ונמשך על אשר מוכר לנו קטע חדש, גם הוא אשיר ומרגש. לרקע הסיום מרשים חברי הלהקה לאלתר קצת, פלשקי משתחרר ולוריירו נותן כמה ליינים עד שהכל יורד ב- Fade Out ונותרת רק תזמורת הממשיכה את הנושא המלודי.
בשיר, צייד הצללים מתעורר פצוע ומוצא את עצמו על אלונקה, ושני גברים מוסלמים נושאים אותו לביתם, שם תטפל בו אחותם. בשמיים הוא רואה את כוכב הבוקר (The Morning Star), כוכב בעל שש פינות, ובתוכו צלב וטריידנט יחדיו, כאחד. הוא רואה בזאת כסימן למה שהוא עושה.
Late Redemption
רוב הזמן, מדובר בשיר האהוב עלי באלבום, ואלי האהוב עלי של הלהקה, דרכו הכרתי אותם. פתיחה קלאסית מרגשת של לוריירו מלווה בכלי מיתר והבאס הרגיש של אנדריולי. מיד לאחר מכן נכנס קולו המבכה של פלשקי בחלק הראשון של הבית, ומיד אחריו האגדה מילטון נסימנטו בליריקה בפורטוגזית. החלק הקודם לפיזמון מציג שילוב כמעט חופף של אנגלית ופורטוגזית, המוביל לתוך הפיזמון הדרמטי. לאחר הפיזמון מגיע קטע מגשר לפני הסולו המתחיל בגיטרה הקלאסית של לוריירו והבאס של אנדריולי, לאט לאט הוא נבנה וכל הלהקה מתפרצת שוב בעוצמה, לפני הסולו המרגש והסוחף של לוריירו, לאחריו אנחנו שבים לקטע הקודם לפיזמון, שוב עם שילוב של פורטוגזית ואנגלית, ולאחריו שוב הפיזמון, עם קולות רקע מצוינים של ביטנקורט ונסימנטו.
השיר מסתיים עם שילוב של פלשקי ונסימנטו עם ליריקה שונה, כל אחד בשפה אחרת. מדובר בסיום חזק ועצוב המסכם יפה לירית ומוזיקלית את היצירה הזאת. הליריקה מספרת על רגעיו האחרונים של צייד הצללים, בהם הוא תוהה על מטרתו וכל שעשה. האם הוא צדק? האם הוא טעה? מבקרים אותו מלאכים, או שמה הם שדים? כיצד הטהור שבלבבות יכול לשפוט רוע? מלאך המוות מושיט את ידו ומעניק שלווה אחרונה לצלבן. בשקט הוא נותן את נפשו, בטוח בגאולתו המאוחרת.
Gate XIII
קטע אינסטרומנטאלי ענק, המסכם את האלבום. הוא מורכב מנושאים מלודיים המוצגים לאורך כל הסיפור, והוא מנוגן כמעט כולו ע"י תזמורת וכלי מיתר בודדים לעיתים, פרט לקטע לקראת הסוף בו יש גם גיטרה. לאורך כל האלבום לוריירו אחראי על האורקסטרציה פרט לשירים 6 ו8, וגם לכל חלקי הקלידים, אותם הוא גם מנגן.
קרדיט לחוברת של האלבום שממנה גנבתי חלק מהניסוחים להסברת השירים ? גם לגיטר פרו בזיהוי חלק מן הסולואים והמשקלים (עצלן מדי בשביל לספור בעצמי כרגע).
לסיכום, מדובר ביצירה שופעת ומרגשת, בהחלט המגנום אופוס של הלהקה עד היום. הלהקה פשוט שוטפת את המאזין בים של רגש וסאונד, גיוון וגוון, ומציירת תמונה חיה ונושמת שניתן להיקשר אליה ולתאהב בה. יצירת מופת שאני ממליץ לכל חובב מוזיקה!
Mahavatar – From The Sun, The Rain, The Wind, The Soil
יום חמישי, 1 בינואר 2009
Mahavatar - From The Sun, The Rain, The Wind, The Soil
סקירה מאת המשתמש MrRed
"Mahavatar" הוקמה ע"י הסולנית ליזה חסן הישראלית, שלא כמו אנג'לה גוסו מ"Arch Enemy" שרק עושה גראולים, ליזה מגוונת בקולה כמו מיקאל אקרפלדת' מ"Opeth". בנוסף הלהקה מורכבת מגיטריסטית ג'מייקנית, גיטריסט ישראלי ומתופף פולני אז כמובן הלהקה ברוכת השפעות וכשרונות מתחומים שונים. הלהקה מנסה ליצור מוסיקה עם השפעות דת' מטאל, ניו מטאל, אינדסטריאל ואפילו כמה השפעות ערביות בסגנון של Orphaned Land. עם המוסיקה של הלהקה הולכת ליריקה ביקורתית על דת , גזענות ושנאת חינם.
השיר הפותח את האלבום הוא "Cult" שכמו שהשם מעיד, השיר מדבר על הדתות. השיר מתחיל עם ריף עצבני ומיד אחריו ליזה הסולנית נכנסת לפעולה ומבהירה לנו עם שאר הלהקה מה הם יכולות הלהקה (הבהחלט מרשימות) ומה הולך לבוא בשאר האלבום.
הבא בתור הוא "By the Numbers", השיר נפתח עם נגינת באס ואחר מכן באה הגיטרה ללוות אותה, בהמשך השיר בא גם פזמון מרגש בהחלט.השיר עוסק בשואה ובגזענות ושואל מדוע הגזענות עדיין קיימת, נושא בהחלט מתאים ללהקה ביקורתית עם שני ישראלים.
עכשיו בא השיר שלדעתי הוא המשובח ביותר באלבום, "Raw", ישר עם פתיחת השיר ליזה בא עם שירה עצבנית וערסית, במבט ראשון, השיר עלול להראות כמו סתם שיר עצבני בלי שום מוטיב מגניב. אך זה לא הסיפור, עם הגעת הפזמון הלהקה מראה מלודית מרשימה ביותר ובאמת שניתן להעריך את שירתה היפייפיה על ליזה. לדעתי השיר הזה מראה את הכשרון של הלהקה לעבור מתכנים כבדים וברוטלים לתכנים מלודיים ונוגעים.
"Bh" מתחיל עם עבודת גיטרה מפליאה שאחריה הלהקה נכנסת למעין מוזה של "Pantera" אבל עדיין מצליחה לשלב באופן מעולה את שירתה הנקייה של ליזה עם ה"מלוכלכת".
"Open Your Mind" שוב פעם עוסק בנושא של שנאה, מנסה לגרום לנו להפסיק לשנוא ולפתוח את הראש טיפה כמו שמעיד שם השיר והליריקה של השיר. בשיר ישנו אחד מהפזמונים היותר טובים ששמעתי לאחרונה ונראה שפזמונים הם אחד מהתחומים שהלהקה יותר מוכשרת בהם.
"Psychos" הוא שיר אופייני לאלבום בעל נגינה וליריקה חזקה מאוד.
"The Prophecy" מתחיל עם ריף גיטרה איטי מאוד כבד, מאוד בסגנון של "Death" לאחר מכן הלהקה מנסה לשלב פזמון מהיר ביותר והם לא מצליחים לעשות את זה כראוי. השיר אומנם לא מבריק ביוחד, אבל אם תשרדו עד לדקה וחצי האחרונה של השיר, תקבלו הפגנת כישרון מטורפת של כל חברי הלהקה.
השיר "Deep Cobble" מתחיל רגוע עם נגינת באס ושירה עדינה של ליזה, אחרי זה נכנס הדיסטורשן אבל השיר נשאר איטי למדי ולא רע בכלל.
"Anger" נפתח כמו שיר של "RHCP" על אוברדרייב וממשיך עם עבודת גיטרה שמלווה באופן מעולה את שירתה של ליזה, אכן עוד שיר מוצלח.
השיר הסוגר, "The Time Has Come" מתחיל באווירה ערבית ובהחלט מתאים להיות שיר סוגר. האווירה הערבית בונה מתח עד לכניסה של הגיטרות אבל עדיין נשמרים כל המוטיבים הערביים ולמשך כל השיר כלל הלהקה מדגימה לנו את יכולותיה כמו צריך לעשות בכל שיר סוגר.
אז לסיכומו של עניין, "Mahavatar" עושה את זה ובגדול. משירה המדהימה של ליזה ועד לעבודת הגיטרה, הבס והתופים המעולים. ההפקה נקייה ולמעט מהשיר "The Prophecy" האלבום מוצלח מאוד. "Mahavatar" ניסו לשלב סגנונות רבים אל המוסיקה שלהם, והם בהחלט הצליחו. מומלץ ביותר.
Porcupine Tree – Fear of a Blank Planet
יום חמישי, 1 בינואר 2009
Porcupine Tree - Fear of a Blank Planet
סקירה מאת המשתמש Sentient
קשה לדעת איפה להתחיל כשמדובר באלבום כל כך מגוון, שבעצם מציג בצורה הכי נרחבת את ההשפעות של להקה ואת ההתפתחות שלה.
במקרה של פורקיופיין טרי מדובר בהשפעות החל מ- Meshuggah ועד למוזיקה אלטרנטיבית ופסיכדלית שמזכירה את ימי The Sky Moves Sideways ובאלבום החדש שלהם, Fear Of A Blank Planet, הדוגמה הכי בולטת לכך היא השיר השלישי, Anesthetize, קטע של 17 דקות שהוצב בדיוק באמצע האלבום ומרגיש כמו ארוחת טעימות גאונית לחלוטין עם כמה וכמה חלקים שמתחברים, הקטע הכי כבד של הלהקה עד היום כנראה וההרגשה לעיתים היא שאתם באמצע אלבום מטאל מתמטי ואני לא אגיד שזו אפיקה מהסוג שאתם מכירים אצל דרים ת'יאטר, למשל, מפני אין ממש הרגשה של בנייה לקראת איזה קליימקס אגדי (לדעתי לפחות) אלא יש מטרה אחת של העברת מסר חד ועמוק שזורם מההתחלה ועד הסוף… רגשות הכאב, האכזבה מהחיים ומכל מה שהבטיחו שהם יהיו.
אני רוצה לגשת ולגעת בנושא שהוא קצת חשוב וידוע לכל מי שמאזין ללהקה הזאת וזה השיר השישי והאחרון – Sleep Together. עד היום הורגלנו לקטעים שהם לחלוטין אנטי קליימקס פשוט, אבל כזה ששובר אותך לרסיסים בכל פעם מחדש ובאלבום החדש יש שינוי לעומת כל מה שהיה עד עכשיו (Fadeaway, Dark Matter, Stop Swimming, So Low, Collepse The Light Into Earth, Glass Arm Shattering…), זהו קטע שהוא ניסוי נוסף של הלהקה עם מוזיקת אינדסטיראל וזה ניסוי מעניין, שיר עם מטרה מאוד מוגדרת שמסיים את האלבום בפייד אאוט ממש יפה שלא נועד לרגש כמו שהוא נועד להעביר את המסר שהוא הקוקטייל הזה של הסקס, כדורי ההרגעה ו- MTV שמכריחים אותנו לבלוע ברגע שאנחנו קמים מהמיטה ועד שאנחנו מתרסקים עליה בסופו של כל יום בהרגשה נוראית. דרך העיניים שלי, האלבום מתחיל בבוקר עם תריסים שנפתחים והמוזיקה שעדיין מנגנת והוא נגמר בהזמנה לערב של תענוגות קדמוניים וכנראה שזה סופו של יום שיחזור גם מחר, יום ששום דבר לא ישתנה בו, אותו החרא, אותו הכאב, אותן האכזבות והבריחות המזוייפות מהמציאות.
שיר הנושא שפותח את האלבום מעביר את המסר בצורה די ברורה ולא משאיר מקום לספקות. הסבר חד וחלק לגבי סגנון החיים המודרני שהדור הצעיר מתחזק. סמים, נוגדי דיכאון, הניתוק מהמשפחה והחברים, סקס חסר משמעות, משחקי וידאו, שום שאיפות אמיתיות לעצמך ובסופו של דבר הרצון לסיים את הכל בבום אחד וכדי להגביר את האפקט ואת המסר, הכל מועבר בגוף ראשון דרך המילים של מתבגר. מבחינת הלחן, השיר מאוד מזכיר את דדווינג והוא כאמור הנחת הבסיס לכל 50 הדקות של האלבום.
השיר השני באלבום, My Ashes, הוא הבלדה הראשונה בו והוא מדבר על ההרגשה של האכזבה מכל מה שקורה בחיים, מהעובדה שיום אחד אתה קם בבוקר ואתה מרגיש שביזבזת את כל כך הרבה מהחיים שלך, את כל הימים המוקדמים שלך והשגת כלום. אתה קם כל בוקר לאותה ההרגשה… אם רק היית יכול לחזור ולהציל את הילד ההוא שהיית מהגורל העצוב הזה. הרצון לשנות. וילסון מדבר על הדור הצעיר אבל כנראה גם מכניס זווית אישית שנותנת לשיר את העוצמה שלו.כשהוא מתקרב לגיל 40 הוא עדיין יותר רלוונטי לנוער של היום מאשר רוב האמנים הצעירים שמסתובבים בשוק ומנסים למכור את עצמם בעזרת שקרים ובינוניות.
ואז מגיע Anesthetize המדהים שמדבר על תרבות הקאלט, הקניונים ונוגדי הדיכאון שמשאירים אותך אפתי לחלוטין… השנאה לכל מה שזז ובמיוחד לכל מה שמעז להטיף. השיר מחולק לשלושה חלקים שונים והוא כאמור הדגמה ליכולות הטכניות המאוד מכובדות של הלהקה שלא עוצרת וממשיכה להשתפר טכנית, עם גיטרות כבדות מאוד באמצע, סולו אורח בלתי ניתן לפיספוס של אלכס לייפסון הגדול וכאמור 17 דקות שזורמות בצורה מדהימה גם ברגעים היותר כבדים. יש כאן הרגשה אמיתית של מטרה, מסר, שליחות.
השיר הרביעי, Sentimental, הוא עוד בלדה שממשיכה את הקו של My Ashes ויותר מדברת על חוסר הרצון להתבגר. שוב, וילסון כמתבגר גם בגיל 39 ואתה לא מסוגל שלא לחשוב על דורות שלמים של אנשים שמרגישים שהחיים שלהם בוזבזו עוד לפני שהם התחילו. אתה ביניהם. לא רוצים להתבגר, לא רוצים לחיות לפי הנורמות שנקבעו על ידי אחרים ורואים את קבוצת הילדים הבאה מתבזבזים באותה הדרך. מטפסים על אותו ההר ומגלים שהדרישה היחידה היא לא לחיות. צריך לציין שהחלק האחרון של השיר מאוד מזכיר את ה- B Part של טריינס של הלהקה, כנראה לא במקרה.
השיר החמישי, Way Out of Here, הוא קצת יותר פורקיופיין המוכרים עם מילים שמדברות פשוט על לב שבור, אבל בתוך הקונטקסט של היצירה. על הדיכאון שנוחת עלייך כל פעם שהשיר ההוא מנגן ברדיו, הרצון להיעלם אחרי שהקשר נגמר, אחרי שאתה מאבד את זה שנתן לך את הרצון והכוח להמשיך. עדיין רחוק מלהיות בנאלי או קיטשי אלא חזק מאוד. חובה כמובן להזכיר את הופעת האורח של רוברט פריפ שמעניק לשיר את האווירה המדהימה שלו.
האלבום כאמור נגמר עם Sleep Together שהוא בעצם כנראה הדגמה לבריחה האולטימטיבית מהמציאות. סקס חסר משמעות שיבטיח שתקום בבוקר עם מנה גדושה של שנאה עצמית.
יש כאן מסר שמתבגרים שמתאכזבים מהחיים מנסים להעביר אבל לא יודעים איך, לא משנה בני כמה הם היום או מתי הם חוו את גיל ההתבגרות, הכאב הוא אוניברסלי והוא פשוט אומר ככה: אתה תלך לישון באותה הרגשת בדידות שהרגשת בבוקר, לא משנה כמה חיוכים מזוייפים תשלח וכמה סמים תבלע, אתה תדע דבר אחד, רק דבר אחד יהיה אמיתי בחיים שלך, רק הבדידות.
האלבום מרגיש קצר מאוד אבל קולע לחלוטין, שישה קטעים שזורמים כמו דמעות. האלבום הכי מגוון של הלהקה, האלבום הכי טכני של הלהקה, האלבום הכי כואב של הלהקה. לדעתי זה לא משנה אם זה יהיה האלבום שלהם שתגידו לעצמכם שאתם הכי אוהבים , אם תתחברו ותתנו למוזיקה לעטוף אתכם, תרגישו שזו היצירה הכי חשובה שלהם כי זו יצירה שמעמידה את המסר של היוצר במרכז, אפילו יותר מכל קודמיו, יש כאן מה להגיד, יש כאן רגשות אמיתיים וקשים לעיכול שצריכים שיעבירו אותם כדי שאנשים יבינו, אם הם רק תתנו למוזיקה לדבר ולא תנסו לשים אותה בתוך מסגרות. אין כאן שאיפה להוכיח יכולות טכניות נטו למרות עבודת תופים נהדרת של גאווין הריסון שזורק את הגפיים שלו לכל עבר ואחת ההופעות החזקות בכלל של ריצ'רד ברבירי, הקלידן של הלהקה שבדרך כלל מתמקד באווירה אבל הפעם הרשה לעצמו גם יותר להתבלט. אין כאן שאיפה להוכיח יכולות הלחנה נעלות או להמציא את הגלגל מחדש, רק רצון בודד לגעת במאזין, להביע מסר שאי אפשר יהיה להישאר אדיש אליו ובו בזמן שהוא מועבר בצורה בוגרת הוא גם מועבר דרך עיניים של מתבגר שיודע שהוא סה"כ ילד ולא רוצה יותר מאשר שקט ושלווה. ההתעלות של המילים הן שהן לא נסיון להטיף על ההתדרדרות של הנוער או לקטרג עליו בהכרח אלא רצון אמיתי להעביר גם את הזווית האנושית שמרגישה ושצריכה להתמודד עם הבעיות שמועלות כאן בכל יום ויומו.
דרך הרצון הזה ליצור מוזיקה שתעניין ותיגע במאזין, הלהקה ממשיכה לחדש, לא דובקת באף נוסחה אלא משתמשת בכל הנסיון וההשפעות שלה כדי להושיט יד והתוצאה היא בוגרת, מעניינת ועדיין חדשנית ובכמה דרכים מאוד לא צפויות. זה המגנום אופוס של הסם הזה שנקרא פורקיופיין טרי, להקה שגורמת לך בכל פעם לתפוס את הראש ולרצות לבכות כי אלה המילים שרצית לומר ולא ידעת איך, כל הרגשות האלו שדוקרים ומציקים לך וגורמים ללב שלך להתנפץ למיליון רסיסים. העצב.