Archive for the ‘סקירת אלבומים’ Category

ביקורת מעריץ: Dream Theater

יום חמישי, ינואר 9th, 2014

מאת: ליעד עיני

אלבומה ה-12 של ענקית הפרוג מטאל דרים ת'יאטר בהחלט מצדיק את עצמו. זהו אמנם אלבום לא מושלם אבל מספק, מגוון ולא מאכזב. כמו כל אלבום של דרים.



קודם כל, האלבום הזה הוא האלבום השני בו משתתף המתופף החדש מייק מנג'יני הנושא את הלפיד של קודמו מייק פורטנוי. זהו גם האלבום הראשון בו מייק נוטל חלק ביצירה. כמו שג'ון פטרוצ'י אמר בראיון: “זה מייק מנג'יני משוחרר. זה הכל הוא ורעיונותיו.”



הקטע הפותח את האלבום "False Awakening Suite" נשמע כמו משהו שיכל להיכנס כפסקול למשחק הוידאו ""God of War (זוכרים את Raw Dog?), או לסרט מלחמה. זוהי אוברטורה קצרה בת 2 דקות בה הלהקה יחד עם תזמורת בניצוחו של ארן בשבוג (מנצח טורקי וחבר של ג'ורדן רודס) מגיעות למנגינה דרמטית ומרשימה היכולה להזכיר קצת למעריצי פרוג מטאל את להקת סימפוני אקס. לפי דבריו של פטרוצ'י, כל המטרה של הקטע הזה הוא לפתוח את ההופעות בטור המתקרב של הלהקה, לאחר הרבה הופעות במשך השנים שבהן המסורת הייתה לנגן פסקול מאיזשהו סרט בכל תחילת מופע. נחכה ונראה איך זה יהיה.



הקטע השני "The Enemy Inside" נכנס לרשימת השירים המטאליסטיים של דרים. זהו הסינגל הראשון מהאלבום והושמע לקהל הרחב לפני יציאתו הרשמית. זהו קטע חזק בו הצמד פטרוצ'י ורודס מנהלים ביניהם קרב גיטרות-קלידים כמו שלא שמענו מהם שנים. פטרוצ'י בא עם המטאל הקשוח, ורודס בא עם מנגינות מגוונות בהן גם קטע הומוריסטי בסגנון ברודווי. לאחרונה נוצר לשיר קליפ בו נראה יום בחייו של הלום קרב. דבר שמזכיר בליריקה של פטרוצ’י, הנוהגת לעסוק בנושאים דומים, את היצירה SDOIT המתארת שישה חולי נפש ויום בחייהם. "דה אנמי אינסייד" גם נכנס לרשימת המועמדים לביצוע המטאל הטוב ביותר לשנת 2013. נקווה לדרים שיזכו, אך הקרב יהיה קשה כי תצטרך להתמודד מול ענקיות כמוה כמו בלאק סבאת' ואנת'רקס.



כל מעריץ פרוגרסיבי שמכיר את הטריו הקנדי החשוב ראש (Rush) שם לב להשפעה הענקית שלו על להקה כמו דרים. כמובן שזהו השיר "The Looking Glass" המושפע במוזיקה שלו משירי ארינה רוק של ראש כגון "Spirit of the Radio" ו-"Limelight". הריף המקפיץ של פטרוצ'י, שירתו המושלמת של ג'יימס לאברי הופכים את השיר לדיי ממכר. ניתן לציין לטובה גם את הסולו המרשים של פטרוצ'י. השיר עוסק בנושא נפוץ בימינו בו בני נוער מרגישים כמו סלבריטאים באמצעות אמצעים תקשורתיים כמו פייסבוק, ריאליטי כנראה פטרוצ'י מבטא את געגועיו לזמנים הישנים.



ועכשיו הגענו לאחד מהקטעים החשובים באלבום "Enigma Machine" אחד מהקטעים האינסטרומנטליים הראשונים של דרים מאז 2003 (יחד עם הקטע הפותח). כל מה שאפשר לצפות מלהקה כמו דרים. פטרוצ'י סיפר שבקטע הזה כל חבר להקה נותן את ה"בסט" שלו, ואכן כן. פטרוצ'י מבריק כרגיל בנגינתו הוירטואוזית, כנ"ל על רודס המוסיף גם הומור קרקסי פה ושם, ג'ון מיונג מבריק עם צליל בס "בשרני" כמו אלילו כריס סקווייר מענקית הפרוג יס וכמובן השותף החדש לכתיבה מנג'יני שאם לא היה נאמר שהחליף את פורטנוי לא היו מרגישים בהבדל. גם כאן דרים מקנחים בהשפעות חדשות כמו בכל אלבום. לאורך הקטע נשמעות השפעות של מוזיקה המתאימה לתכנית בלשות/ריגול. פטרוצ'י אמר שזה נעשה בכוונה בגלל שם הקטע שהוא מכונה שאיתה מרגלים העבירו קודים בגרמניה של מלחמת העולם הראשונה. ניתן להוריד את הכובע.



הקטע הבא "The Bigger Picture" הנפרש כמעט לאורך 8 דקות הוא שיר לא רע בכלל. כאן המוזיקה נעשית יותר דרמטית יחד עם ההשפעות הסימפוניות שרודס מכניס, לאברי שר יפייפה מהרגיל ופטרוצ'י מבצע סולו מלא רגש כמו תמיד. רודס גם מכניס סוף סוף לאלבום את הצליל של פסנתר הכנף שצלילו הנפלא לא יחליף שום סינתיסייזר. הסיום של השיר מזכיר גם את השיר Strange Déjà vu מיצירת מופת של דרים מ-1999, SFAM.



הנושא הלירי אותו בחר פטרוצ'י לשיר "Behind the Veil" הוא חטיפה. אפשר לשמוע זאת במילים שבפזמון. הקטע הידוע ביותר בשיר הוא כמובן פתיחתו האטמוספרית והמסתורית מאצבעותיו של רודס מה-Seaboard זוהי עוד השפעה חדשה ומעניינת אצל דרים. לאחר מכאן הקטע חוזר לסגנון המוכר של דרים עם ריפים מטאליים מקפיצים. בהחלט שיר לא רע.



השיר הבא "Surrender to Reason" הוא שיר לו כתב את המילים ג'ון מיונג הביישן והשקט. הנושא לא אופיינו לדרים (אהבה וכו'.) גם שיר זה כמו "דה לוקינג גלאס" מושפע מראש, בעיקר מהשיר "Subdivusions". זהו שיר המשלב בין הארד רוק קצבי לבין בלדה קיטשית (אתם יכולים לקרוא לזה ככה) שיר שנכנע לסיבה להיות טוב.



עכשיו מגיעים אחד השירים העוצמתיים באלבום. הבלדה "Along for the Ride" המתחילה ברוגע אקוסטי אך מתחזקת כשהגיטרה החשמלית נכנסת וכך כל השיר נכנס. פטרוצ'י מבריק בסולו גיטרה מלא רגש וגם רודס בסולו בסגנון אלילו ריק וייקמן הקלידן הבלונדיני של יס. הנושא של השיר עוסק בדברים מסוכנים שקורים בעולם כך שאנו לא יכולים לעצור את זה אנחנו פשוט מצטרפים לנסיעה.



לאחר שעברנו את השמינייה הזו אנו מגיעים לאפוס המרכזי "Illumination Theory". לאורך 22 דקות נשמעת הסיבה המרכזית לקנות את האלבום. כמה סיבות ההשפעות הסימפונית, המלחמות בין גיטרה קלידים, השירה העוצמתית, הסגנונות המשתנים, הליריקה, החידושים הטכנולוגיים וכולי…



מהסגנונות החדשים ביצירה הזו הוא אמביינט אוונגרדי מעניין במיוחד הנכנס בדקה השביעית של היצירה (עם המון ציפורים). להרבה פרוגרים זה יזכיר יצירות כמו Xanadu של ראש ו-Close to the Edge של יס. לי אישית זה מזכיר את המעבר המעניין של פינק פלויד ביצירה Echoes אבל כל אחד ומחשבתו. עוד השפעה חדשה הנשמעת ביצירה היא מוסיקת פסקול לסרט רומנטי הוליוודי סוחט דמעות משנות ה-40. אך מה שמעצבן אותי כאן זה המעברים לא מובן לי למה שני הקטעים לא עוברים עם מעבר הגיוני. גם כשהקטע ה"פסקולי" מסתיים בצליל של מטוס המוביל לבס פ'אנקי הוא מעבר לא מובן. שירתו העוצמתית של לאברי המגיעה עד כדי כך לצווחות כדי להדגיש את הנושא הלירי העוסק בדברים שאנשים היו חיים, מתים או הורגים בשבילם. הגראנד פינאלה של הסוויטה גם חשוב כאן לאחר שלאברי מסיים לשיר, פטרוצ'י מגיע לסולו מלא פיל יחד עם התזמורת והמקהלה מקלידיו של רודס לאחר שפטרוצ'י הגיע לתו גבוה רוטט הלהקה והתזמורת מסיימים בנימה מלכותית ומרשימה בעיקר עם הגונג של מר מנג'יני. שניות של שקט גורמות למאזין לחשוב שזהו המסע הסתיים. טעות! למשך 2 הדקות האחרונות נשמע דיאלוג יפייפה בין הפסנתר של רודס לגיטרה הרוטטת של פטרוצ'י על דגש דיוויד גילמור. לאחר שהמוסיקה מתפוגגת באיטיות, האלבום נעלם לאיטו והמאזין נותר מסופק לאחר 68 דקות.



בנוגע למיקס, האחראי על כך הוא ריצ'רד שיקי מהנדס קול מוכשר שעבד עם שמות כמו ראש ואירוסמית', ואפילו הכיר את לאברי משנות השמונים כשהיו חברים בלהקת הגלאם מטאל, Winter Rose. כל הכלים מקבלים נפח ואין מה להתווכח על כך.



לסיכום, למרות שלא מדובר באלבום מושלם כל-כך, והשירים לא מושלמים כאחד. לחלקם יש קצת קיטש, וזה חטא להשוות אלבום כזה ליצירות מופת כמו IAW ו-SFAM. אך אלו הערות מיותרות לגמרי ללהקה כמו דרים שעברה, סבלה, הצליחה ומצליחה וממשיכה לעשות רעש. כולם יודעים שהחמישייה לא צריכה להוכיח כלום יודעים שהם גדולים. מצפים בקוצר רוח לסיבוב ההופות הקרב.



הציון: 8/10

Dominici – O3 Trilogy, Pt. 2

יום שלישי, ינואר 20th, 2009

Dominici - O3

סקירה מאת המשתמש B-Boy

אחרי הרבה מאוד זמן אנחנו שומעים מצ'רלי דומיניצ'י, שכנראה לאחר ההופעה המשותפת עם דרים ב-WDADR הוא ראה את האור והחליט לחזור לקריירת השירה המרשימה שהיתה לו אז בשנות ה-80. אז היה לו קול עוצמתי, חזק, קול שאף בנאדם לא התכחש לו, ההפך, הוא היה חייב לעשות משהו לגביו. כמעט עשרים שנה אחרי דרים, הוא החליט להוציא אלבום אקוסטי ששמו O3 A Trilogy Part 1. אני אישית לא שמעתי אותו, אבל כנראה שהוא היה אלבום מספיק טוב בכדי שצ'רלי יוחתם בלייבל INSIDE OUT, מה שסיפק לו את האפשרות לעשות את החלק השני של הטרילוגיה בצורה שונה לגמרי.

לשם כך גויסה הלהקה Solid Vision, להקה די ידועה בסביבתה בז'אנר הפרוגרסיב מטאל. ולאחר חודשים ספורים יצא לאור החלק השני של הטרילוגיה

וזהו, NO MORE הקדמות:
האלבום שלנו נפתח בקטע אינסטרומנטלי של שמונה דקות וחצי, שמראה לנו מה הלהקה יודעת לעשות. זהו קטע טוב מאוד, שלא משעמם את המאזין וכל הזמן מגוון, שזה מה שאני מחפש בקטעים כאלה בכלליות, ובעצם אותו קטע הוא מעין אוברטורה לאלבום כולו, כאשר מנוגנים בו קטעים שונים משירים שיבואו בהמשך האלבום. יש בו קטעים ממש טובים, מין קטעים "אלוהיים" כאלה (לא במובן של מוזיקה עם מקהלה ברקע, אלא קטעים שבהם אתה מרגיש בשמיים מרוב שהם טובים, אבל כנראה שזה רק אני). בסך הכל זהו אינסטרומנטל טוב מאוד, שגם מגיע לסופו במעין טיפוס דרימי טיפוסי נוסח מטרופוליס חלק 1.

וכן הגיע הזמן לציין זאת – Solid Vision מתיימרים להיות דרים ת'יאטר האירופאים. אפשר להגיד שכמעט בכל היבט של המוזיקה שלהם הם לא נבדלים מדרים בשום דבר, הם די העתק שלהם. אבל כאן זה הקאץ' – הם עושים עבודה מצויינת בזה. הם פשוט להקה מעולה. גם אם הם החליטו ללכת על הכיוון הדרימי יותר מאשר לנסות ולעשות מעבר (דבר שלהקה כזאת בהחלט מסוגלת לעשות) הם פשוט עושים מוזיקה מעולה. ריפים מעולים, בלדות טובות, פשוט החבילה הכוללת. וגם פה כל נגן הוא נגן בפני עצמו (למרות שלא שומעים כל כך את הבאסיסט) ורואים שהם נמצאים ברמה גבוהה.

אך נראה כאילו Solid Vision קצת נגררו אחרי דרים, כאשר עשו אלבום שאם לא היית שומע דרים אחרי הרבה זמן ואז היו משמיעים לך את האלבום הזה, היית חושב שמה שאתה שומע זה TOT. כן, נראה כאילו האלבום הזה מושפע קשות מ-TOT של דרים, וכנראה מסתמן כאלבום האהוב על SV. The Calling, שיש בו ריף שכמעט תואם אחת לאחת את הריף המוכר מ Honor Thy Father הידוע, The Real Life שנשמע כמו משהו שלא כזה רחוק מ-Vacant של רודס. אך עם זאת, חובה לציין שרצועות אלה הן מעולות, ולמרות שהלהקה מושפעת די חזק מדרים, הם לפחות עושים את זה לפי הספר. The Cop, שיר דרימי טיפוסי אך מצויין, נותן בראש ופשוט גורם לאוזן שלך לרצות עוד, וביחד עם הומאז' ממש קטן ל-UAGM של דרים יש לנו כמעט חמש דקות מעולות, ו-A New Hope, שיר הסיום של הדיסק שכמו שמו, נותן תקווה עד לאלבום השלישי שיסגור את הטרילוגיה, בנוי בצורה טובה מאוד, וגם מסתיים במעין קריצה קטנה ל-SFAM בצליל האחרון שלו. ביחד עם עוד שירים אחרים באלבום הקונספט הזה, אי אפשר שלא לצאת מרוצה.

אך פה צריך לציין עוד משהו – דומיניצ'י הוא ממש לא מה שהיה פעם. הוא לא כמו שהיה פעם, ובאלבום הזה רואים זאת: דומיניצ'י איבד את זה. כן, יש לו רגעים טובים, אבל את רוב האלבום הוא שר כאילו הוא מנסה להיות איזשהו זמר אפל, וזה ממש לא מצליח לו, והוא גם לא מצליח להגיע לגבהים רציניים עם הקול שלו, ככה שהוא ממש ממש בינוני. בכלל, ברוב האלבום זה נשמע כאילו הוא מספר את הסיפור של האלבום במקום לשיר אותו, שהוא דרך אגב – משהו עם טרוריסטים. לא משהו מובן במיוחד.

אבל בשורה התחתונה, יש כאן אחלה מוזיקה, ועל זה אני שם דגש. יש כאן פרוגרסיב מטאל במיטבו, ואני ממליץ לכל מי שרק יכול לשמוע את האלבום הזה, כי הוא אלבום מצויין לכל מי שאוהב מטאל מתקדם.

שירים אהובים – The Monster, The Cop', Greed the Evil Seed

Avalon – Eurasia

יום חמישי, ינואר 1st, 2009

Avalon - Eurasia

סקירה מאת המשתמש Neydev

ברצוני להחדיר למודעותכם להקה שאני מכיר כבר די הרבה זמן ולאחרונה חזרתי לשמוע אותה, אפשר להגיד שגיליתי אותה מחדש לאחר שהייתי שומע רק מספר מצומצם של פעמים בשנה. הלהקה – Avalon – להקה פרוג מטאל גרמנית שהוקמה עוד ב- 1992.

הגעתי אליהם דרך חבר שלי שמכר פעם דיסקים בשביל ישי מ- Raven והוא הציע שאני אקח את הדיסק שברשותו, ייתן לי לשמוע ואני כבר אחליט אם לקנות או לא. הוא נתן לי את האלבום האחרון שהוציאו בשנת 2000 והוא Eurasia. הייתי צעיר וחדש בתחום וחפשתי כיוונים חדשים והתנסויות רבות בתחום המוסיקה, אז קניתי כמובן ועד היום אני שמח בהחלטה! האלבום, שאני עדיין בספק אם הוא סוג של אלבום קונספט, מושפע ממנגינות ותרבויות מהמזרח והליריקות מושפעות מאותם נושאים גם כן.

האלבום נפתח עם קטע קצר שמהווה מעין אינטרו לכל האלבום והוא נקרא Aurora ("ארורה" זו תופעה שגם ידועה בשם "הזוהר הקוטבי" למי שתהה) מתחיל במה שנשמע כמו נזירים מתפללים וממשיך בכניסה של תופים, דרבוקות וכלים מהסוג וזה ממש יפה! החיבור לשיר השני מתבצע ע"י יצירת מקצב על תופי בונגו והגיטרות נכנסות במקצב מתאים לתוך השיר השני וכאן מתחיל הבלגן האמיתי והלהקה מתחילה לתת בראש! הריף הראשי חזק ואנרגטי וסולן מפגיז עם טונים קשוחים. השיר השלישי באלבום, Temujin, נפתח בגרוב עצבני שהבסיסטית והמתופף מפיקים בקצב מסחרר וממשיך באינטרו גיטרות כסחני שאליו מצרפים התופים והקלידם, שיר חזק ובולט, בא בזמן טוב ביחס למקומו באלבום.

Black Hole Wisdom הינו השיר הרביעי באלבום, סה"כ לא שיר בולט מידי ודי פשוט, נחמד להעביר איתו את הזמן והוא הכנה טובה לשיר הבא והאהוב עלי –

השיר החמישי באלבום, Eternal Flame, הוא השיר שלמעשה הכי ריגש אותי בכל האלבום, מבחינתי הוא ה- Voices או ה – Learning To Liveשל האלבום. השיר מתחיל כשיר רגוע (תמיד מזכיר לי את הפתיחה של Lifting Shadows Off A Dream) וממשיך בהתגברות הדרגתית אל תוך הפזמון הראשון שפשוט מעלה לי דמעות בעיניים כל פעם שאני שומע אותו. הוא מעין קלימקס קטן בתוך השיר, אינטרו לפנים שגורם לך רק לרצות עוד ועוד! ואכן כך – אחרי הפזמון השני (והמרגש!) בית ביניים מלווה בדיסטורשן, כינורות ותיפוף מדהימים שיוצרים בעין תחושת אושר עילאי או כאילו הרגשה של לצוף באוויר – קשה לתאר! ואז יש רגיעה שנשברת בשילוב גס בין התופים לבס וממשיך בסולו גיטרות סוחף ומלא ברגש – מרגש מאוד, ומסתיים איך לא – בסולו קלידים מלא בפיל ועוצמה. טיפ – אני חושב שהקץ' להצלחה של השיר הוא הדגש על צלילי הבס שבו שהם פשוט חלק בלתי נפרד מהשיר (ובכלל לאלבום כולו כי הבסיסטית משתמשת בעוד כלי בס מלבד גיטרת בס רגילה, יש גם סטיק אם אני לא טועה) וכששומעים את השיר שווה להגביר חזק את הבסים ולשמוע בווליום גבוהה, רק ככה אני חושב אפשר לחוות את השיר את מיצוי. הרגשה מדהימה…

את השיר השישי, Save the Holy Land, אפשר להשוות ל- Silent Man אם תרצו, הוא השיר הנחמד והשקט הזה שאחרי הרעש הגדול, משהו לנוח איתו – גיטרות אקוסטיות והרבה שימוש בתופי בונגו (זה השם?!) יש אפילו כמה סולניות שמלוות. השיר נשמע כשיר מחאה נגד השחתת כדור הארץ או משהו דומה, מאוד גרין פיס מצידם, אבל באמת נושא ששווה לשיר עליו. שיר חמוד לאללה, משאיר חיוך על הפנים.

השיר השביעי, The Last Call בדומה ל- Black Hole Wisdom לא משאיר רושם גדול מידי, סה"כ שיר סבבה ומעביר את הזמן בכיף, שוב – לא משהו חדש ומיוחד מיד, מה שכן יש בו קטע גרוב נחמד ואנרגטי שממשיך לקטע קצת של שכרון חושים, שווה תשומת לב.

השיר השמיני שהוא גם שיר הנושא של האלבום הנקרא על שמו הוא שיר אינסטרומנטלי רגיש מאוד – הרבה השפעות מהמזרח, למעשה הוא מלווה לכל פתיחתו במה שנשמע מעין תפילה או שיר מסורתי, מתגבר לאט לאט ע"י סולו גיטרות שגם גיטריסטים בעלי שם ידוע לא היו מתביישים בו בכלל! הרבה פיל ועוצמה, שני מרכיבים חשובים לשיר הזה. האאוטרו של השיר, שמתחבר לשיר הבא הוא ליין של גיטרה בס שמלווה בתפילה עתיקה. הליין של הבס פותח את השיר התשיעי בשקט בשקט ואליו מתחברת הגיטרה וממש בין-רגע השיר נהפך משקט למלא דיסטורשן ועוצמה, הריף של הגיטרות לא מאפשר לך לשבת במקום – פשוט מתחילים לקפוץ ולהשתולל, אין טעם לנסות להתנגד לזה אפילו! סה"כ שיר דיי מוביל באלבום לדעתי ובהחלט אחד הבולטים – ריף מרכזי שיכול לסחוף אותך עד שיגאון! לגבי האינסטרומנטלי שלפניו – השני הכי טוב באלבום אחרי Eternal Flame . השיר התשיעי נקרא The Stranger.

The Painting, השיר העשירי באלבום שמשום מה תמיד הזכיר לי את I Can See Clearly Now של בוב מארלי, ממש שני שירים בעלי אותו אופי – אקוסטים, שקטים ונוגעים. אבל אל דאגה, גם לשיר הזה יש הפתעה משלו שמחכה להפיל את המאזין מהכיסא…

השיר הבא שהוא אמור להיות רצועת בונוס נקרא Kyrie, פתיחה של ריף גיטרה בשילוב קלידים יוצרים מניגה אלקטרונית כזאת ויוצרים פשוט חשק להתחיל לרקוד! שימו לב ודגש על הפיזמון, מנגינה קיצ'ית וכייפית ביותר – אולי אפילו תצליח להרקיד אותכם!

השיר האחרון הוא האאוטרו של האלבום וגם הוא אינסטרומנלי, שיר שכולו סולואים ומנגינות דרך נגינה על גיטרות (קלין), תחושה של רוגע נחוץ ביותר אחרי ששומעים את האלבום בשלמותו.

בסה"כ הלהקה היא לא מסוג הדברים שלא שמעתם בעבר, את זה אני יכול להבטיח לכם. פרוג מטאל אירופאי כשר למהדרין שמצד אחד נותן חזק לפנים עם ריפים מהירים של גיטרה ותופים שתופסים חזק באוזן, ומצד שני יודע לרגש כמעט באותה שיטה רק תוך יצירת מלודיות ונגינת סולואים מרגשים ומצד שלישי שקט ואניטימי. דגש חזק על אקוסטיקה ושימוש בולט בהשפעות מהמזרח הרחוק – לדעתי אלבום נפלא שבמיוחד כיום כיף לי להאזין לו ואני שומע אותו הרבה! מעין גילוי מחדש כמו שכבר אמרתי ואני שמח שירד לי האסימון. סתם נתתי לו לתפוס אבק ללא שימוש והיום אני לא מבין למה חיכיתי! המלצתי אליכם היא להשיג את האלבום, תשמעו ותחוו אותו על בשרכם ותגידו מה דעתכם (תוך כדי שמיעה ראשונית אני לא מאמין שהוא ישאיר עליכם הרבה רושם) אבל מה שלא יהיה – האזנה נעימה!

Fredrik Thordendal's Special Defects – Sol Niger Within

יום חמישי, ינואר 1st, 2009

Fredrik Thordendal's Special Defects - Sol Niger Within

סקירה מאת המשתמש Ozerivarium

פרדריק ת'ורדנדל, יליד 1970, הוא הגיטריסט של להקת 'משוגע' (Meshuggah) השוודית, הממוקמת עדיין בחוד החנית של המטאל המודרני החדשני. הוא החל לפתח את סגנון הנגינה הייחודי שלו ב-1989, וב-1995 התפרסמה הלהקה שלו עם האלבום "השמד, מחק, שפר". שנתיים אחרי הפריצה של 'משוגע', הוציא ת'ורדנדל את אלבום הסולו הראשון (והאחרון, בינתיים) שלו. כמו 'משוגע', הסגנון והאלבום של ת'ורדנדל מאופיינים במקצבים פוליריתמיים שרק חייזרים יודעים לפענח, תבניות אסימטריות ושילוב בין מגוון סגנונות מטאל שונים – ת'ראש, פרוגרסיב, אקסטרים ג'אז-פיוז'ן ועוד.

את רוב העבודה השחורה עשה בעצמו — גיטרה, באס בחלק מהשירים, סינתיסייזרים ואפילו שירה — והפיק את האלבום, כולל השגת ציוד הגברה והקלטה. הוא זימן לאולפנו הביתי שלל מוסיקאים, חלקם מוכרים, חלקם אלמוניים לחלוטין – והקים פרויקט אד-הוק בשם 'דפקטים מיוחדים'. בין המשתתפים החשובים ביותר יש למנות את המתופף מורגן אגרן, יליד 1967, שהתפרסם בגיל צעיר וזכה לעבוד עם פרנק זאפה במגוון אלבומים והופעות; כיום אגרן הוא גם חבר בלהקת הרוק המתקדם השוודית הוותיקה 'קאיפה' (Kaipa). הקלידן מאט אוברג, אותו הזמין ת'ורדנדל, מוכר לקהילת הג'אז והרוק המתקדם האירופאי מן ההרכב הזאפאי מאטס/מורגן.

למרות שהתוכן המוסיקלי הוא החשוב-יותר באלבום הזה, ולמרות שת'ורדנדל הוא ממשיכו המטאלי של אלן הולדסוורת' הג'אזיסט – לאלבום הזה יש קונספט לירי ברור. ת'ורדנדל הושפע מאוד מסרטי מדע בדיוני בילדותו, והאלבום מבוסס על נושא העב"מים. בין הסרטים המשפיעים ביותר יש לציין את טווין פיקס, אקס-פיילס ואת 'ארוחה עירומה' של בורוז. אפשר להבחין גם בהשפעות של הסרט 'אודיסאה בחלל' מאת סטנלי קובריק.

הסיפור מתחיל בתיאור צורת חיים בדמות נחש. זוהי נשמה לכודה, תוצאה של טעות גנטית , הנשלטת על ידי כוחות זרים. תכלית קיומה היא לאכול, להתחדש ולמות. במהלך האלבום היא מתארת את מסע הסבל שהיא עוברת בעולם ללא מימד זמן. היא לא יודעת למה היא שם, או את עצם קיומה. והדבר הנורא ביותר – היא לא יודעת אם יש בכלל דרך לצאת מן הסבל האינסופי שלה. לאורך כל היצירה מופיעות ציטטות ורעיונות האסופים מספרי פילוסופיה שונים, בין השאר גם תורת הזן.

ת'ורדנדל אמר שהסיפור והליריקה, אותם כתב פטר מרקלונד, מבוססים על מסעו של אדם החווה פסיכוזה (מחלת נפש שבה החולה מאבד קשר עם המציאות). מרקלונד טוען שהפסיכוזה מאפשרת לאדם להביט במציאות בצורה מפוכחת ועמוקה יותר. כך תו'רדנדל למעשה שואל: אולי דווקא ההפרעה הנפשית היא הדרך הטובה לראות את המציאות בספקטרום רחב יותר? ייתכן שהסיפור גם מושפע מספרו של מרק וונגוט, המכונה 'אקספרס לגן-עדן'.

האלבום המקורי, באורך 43 דקות, מחולק ל-29 רצועות קצרות. עם זאת, הוא נשמע כמו יצירה אחידה אחת. בגרסה מאוחרת של האלבום (גרסה 3.33 עם מיקס משופר) נוספו שני שירים, שהוקלטו מספר שנים אחר כך, ואורכו הכולל 50 דקות, כיוון שחלק מן הקטעים עברו קיצור ועריכה. רוב הקטעים הם באורך של דקה אחת לכל היותר. הבאס של ג'רי אריקסון פותח את האלבום, ומיד שומעים כמה צרחות פסיכוטיות בביצועו של מרקוס פרסון. גיטרת 8 המיתרים של ת'ורדנדל, אותה הוא מכוון נמוך מן המקובל, נשמעת כבדה במיוחד. אוברג משתמש בהמשך גם בעוגב כנסייתי, שמופיע שוב בהמשך בביצוע קנטור לארסון (בגרסה המאוחרת של האלבום אין עוגבים).

האלבום נע בין רגשות קיצוניים של קינה, אלימות, מתכתיות, זעקות שבר, פסיכוזה, בהלה וחרדה. לפעמים זה נשמע כאילו אלן הולדסוורת' בכבודו ובעצמו עבר הסבה מקצועית לעולם המטאל הקיצוני, והוא מסתדר מצוין בסגנון החדש שבחר לעצמו. לכן האלבום הזה פונה גם למאזיני ג'אז מודרני, כשם שהוא פונה למטאליסטים עם ראש פתוח וחיבה לסולואים מורכבים, שאינם מובנים בהכרח בהאזנה ראשונה. בכמה אלבומי מטאל תמצאו סולו סקסופון יפהפה כמו זה שמופיע בסוף הקטע העשירי, העונה לשם המוזר "זטה אחד – רטיקולי"?

קטע הבונוס הראשון במהדורה המאוחרת ('מיסינג טיים', באורך 11 דקות; רצועה מס' 27) מציג לראווה את כישורי הקלידים של מאטס אוברג, וסולו פיוז'ן נפלא של ת'ורדנדל. הסיפור של השיר הזה הוא למעשה אפילוג לכל הקטעים הקודמים: הוא מתעד אדם שנתפס על ידי ישות חייזרית, המספר על רגעי האימה שעבר. על הקול החייזרי אמון המתופף של להקת 'משוגע', מר תומאס האקה. לסיכום, האלבום הזה, שרק מעטים שמעו עליו בישראל, גורם להתפעלות והתפעמות עצומה לאורך זמן רב. הוא זכה לביקורות מעולות באינטרנט, ולמרות הזמן הרב שעבר מאז הקלטתו – הוא נשמע מודרני לחלוטין. הוא משלב ליריקה נפלאה עם מוסיקה חדשנית, מורכבת, טכנית, תוקפנית אך גם מלודית. חסידי ג'אז פיוז'ן הרפתקניים יתענגו על הסולואים והתיפוף, בעוד מטאליסטים יתחברו בקלות לקונספט הקודר – צלילה לעולם-צלילים שלא רוצים לצאת ממנו כל כך מהר.

Spiral Architect – A Sceptic's Universe

יום חמישי, ינואר 1st, 2009

Spiral Architect – A Sceptic's Universe


סקירה מאת המשתמש Ozerivarium

על להקת Spiral Architect שמעתי לפני לא מעט זמן אבל לא ממש ייחסתי להם חשיבות, הייתי בטוח שזו עוד להקת פרוג מטאל טכני – אבל מסתבר שטעיתי. הרבה שמועות רצו על כך שהלהקה הזו יצרה את אחד מהאלבומים הכי חשובים בתולדות הפרוג מטאל – והשמועות האלו אכן לא בדויות.

להקת ספיירל ארכיטקט (ששמה הוא גם שיר שבוצע במקור ע"י Black Sabbath ), הוקמה בשנת 1993. בלהקה חברים ?yvind H?geland (ווקליסט) יוצא להקת הסימפוני / אוונגארד מטאל Arcturus, המתופף Asgeir Mickelson שגם לו היה עבר עשיר עם להקות כמו Borknagar ו-Code , הבאסיסט Lars K. Norberg, והליד גיטריסט Steinar Gundersen (שניהם יוצאי להקת Satyricon ) וגיטריסט הרית'ם Andreas Jonsson. בשנת 2000 אחרי 7 שנות פעילות הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון A Sceptic's Universe (יקומו של ספקן ).

כבר מהשניה הראשונה בשיר הראשוןSpinning אנו מתוודעים לריף פרוג מטאלי מהיר. לא בדיוק מובן מה קורה, השירה נשמעת תמוהה משהו, אולי אפילו מזייפת ולא קשורה למה ששאר הלהקה מנגנים, גם גיטרת הבאס מככבת לאורך כל האלבום ואפשר לומר שלארס נורברג עשה עבודה נהדרת. בניגוד לבאסיסטים רבים אחרים את לארס שומעים מצוין ובהרבה מצבים נדמה שהוא המסמר במוזיקה של ספיירל. הריפים של שטיינר גונדרסן נקיים ואקזוטיים במידה מסוימת. שירתו של הגלנד בהרבה מן המקרים מזכירה שירה אוריינטלית שמוסיפה עוד נפח למורכבות הרבה באלבום. ברצועה מס' 4 – Occam's Razor , שהיא אומנם רצועה קצרה אבל לא גורעת משאר השירים באלבום, ספיירל החליטו לשלב קצת מהז'אנר האלקטרוני והכניסו תופים אפריקאים, השיר הזה הוא כחימום לשיר הבא, Insect , שהוא לדעתי חוד החנית באלבום הזה. השיר נפתח עם מנגינת קלידים מכנית ומהירה של קלידים, בהמשך השיר עוד פעם חוזר שטיינר עם סולו בסגנון ספרדי זריז עם גיטרה אקוסטית, עד שחוזרת מנגינה שמכניסה שוב את המאזין למערבולת, יש לציין שבהרבה מן המקרים אפשר לשמוע נגיעות של להקות דוגמת Death ,Aghora ואפילו Cynic (הבאסיסט של סיניק אפילו מסייע בתרומה קטנה עם הצ'אפמן סטיק ברצועה מס' 4).

עוד שיר שהפיל אותי קשות הוא רצועה מס' 6 – Cloud Constructor. השיר מתחיל רגוע מאוד עד רגיעה מוחלטת, לעתים יש רגעים מקפיצים, אבל הטוויסט שלדעתי עושה את ספיירל לכ"כ גדולה הוא דווקא לקראת סוף השיר, המוסיקה מאוד איטית וחלומית עד שספיירל מנפצים את האשליה ותוחבים את כל הרוע שהם יכולים לתרגם בתווים, הם נכנסים עם ריף קטלני עם סאונד מאוד אוריינטלי וטכני. אם תשאלו במה טמון כוחה של הלהקה, תמצאו את יכולת ההלחנה והטכניקה הגבוהה בקטע הזה.
בשיר השביעי – Conjuring Collapse, ספיירל לא נותנת לנו מנוחה וממשיכה עם הבלגן הטכני פרוג מטאלי שהיא כל כך יודעת לעשות בקפידה. כניסת דאבל באס מתואמת ביותר וריף אקזוטי טכני של גאנדרסן. השיר נשמע כמו בלאגן שלם, ואין כאן רגע אחד שספיירל לא מבלבלת אותנו עם שינויי המקצבים.

לסיכום:
האלבום הזה הוא וירטואוזי, מתמטי להחריד ואינו עוד אלבום של להקת פרוג מטאל מתחילה, ספיירל לא שמים גבול למורכבות שהם יוצרים ונראה שהם מנסים (במקצועיות ובהצלחה רבה) לסבך את המאזין בכוונה תחילה. האלבום של ספיירל ארכיטקט עומד יפה בתקני איכות של פרוג מטאל טכני משובח. יש כאן את כל המרכיבים הדרושים ליצירת אלבום פרוג מטאל מעולה: החל בשינויי המקצבים הרבים, הריפים הקטלניים מצד כל חברי הלהקה, השירה המעולה (והתמוהה משהו) של הוגלנד ולבסיסט נורברג שעשה כאן עבודת באס יוצאת מן הכלל. השילוב בין הכישרון ההלחנתי, והיכולת הטכנית הגבוהה של הלהקה מראה לנו שספיירל הינה להקה עם עמוד שדרה יציב, להקה שמגיע לה כבוד בספר ההיסטוריה של הפרוג מטאל.