Archive for ינואר, 2009

Dominici – O3 Trilogy, Pt. 2

יום שלישי, ינואר 20th, 2009

Dominici - O3

סקירה מאת המשתמש B-Boy

אחרי הרבה מאוד זמן אנחנו שומעים מצ'רלי דומיניצ'י, שכנראה לאחר ההופעה המשותפת עם דרים ב-WDADR הוא ראה את האור והחליט לחזור לקריירת השירה המרשימה שהיתה לו אז בשנות ה-80. אז היה לו קול עוצמתי, חזק, קול שאף בנאדם לא התכחש לו, ההפך, הוא היה חייב לעשות משהו לגביו. כמעט עשרים שנה אחרי דרים, הוא החליט להוציא אלבום אקוסטי ששמו O3 A Trilogy Part 1. אני אישית לא שמעתי אותו, אבל כנראה שהוא היה אלבום מספיק טוב בכדי שצ'רלי יוחתם בלייבל INSIDE OUT, מה שסיפק לו את האפשרות לעשות את החלק השני של הטרילוגיה בצורה שונה לגמרי.

לשם כך גויסה הלהקה Solid Vision, להקה די ידועה בסביבתה בז'אנר הפרוגרסיב מטאל. ולאחר חודשים ספורים יצא לאור החלק השני של הטרילוגיה

וזהו, NO MORE הקדמות:
האלבום שלנו נפתח בקטע אינסטרומנטלי של שמונה דקות וחצי, שמראה לנו מה הלהקה יודעת לעשות. זהו קטע טוב מאוד, שלא משעמם את המאזין וכל הזמן מגוון, שזה מה שאני מחפש בקטעים כאלה בכלליות, ובעצם אותו קטע הוא מעין אוברטורה לאלבום כולו, כאשר מנוגנים בו קטעים שונים משירים שיבואו בהמשך האלבום. יש בו קטעים ממש טובים, מין קטעים "אלוהיים" כאלה (לא במובן של מוזיקה עם מקהלה ברקע, אלא קטעים שבהם אתה מרגיש בשמיים מרוב שהם טובים, אבל כנראה שזה רק אני). בסך הכל זהו אינסטרומנטל טוב מאוד, שגם מגיע לסופו במעין טיפוס דרימי טיפוסי נוסח מטרופוליס חלק 1.

וכן הגיע הזמן לציין זאת – Solid Vision מתיימרים להיות דרים ת'יאטר האירופאים. אפשר להגיד שכמעט בכל היבט של המוזיקה שלהם הם לא נבדלים מדרים בשום דבר, הם די העתק שלהם. אבל כאן זה הקאץ' – הם עושים עבודה מצויינת בזה. הם פשוט להקה מעולה. גם אם הם החליטו ללכת על הכיוון הדרימי יותר מאשר לנסות ולעשות מעבר (דבר שלהקה כזאת בהחלט מסוגלת לעשות) הם פשוט עושים מוזיקה מעולה. ריפים מעולים, בלדות טובות, פשוט החבילה הכוללת. וגם פה כל נגן הוא נגן בפני עצמו (למרות שלא שומעים כל כך את הבאסיסט) ורואים שהם נמצאים ברמה גבוהה.

אך נראה כאילו Solid Vision קצת נגררו אחרי דרים, כאשר עשו אלבום שאם לא היית שומע דרים אחרי הרבה זמן ואז היו משמיעים לך את האלבום הזה, היית חושב שמה שאתה שומע זה TOT. כן, נראה כאילו האלבום הזה מושפע קשות מ-TOT של דרים, וכנראה מסתמן כאלבום האהוב על SV. The Calling, שיש בו ריף שכמעט תואם אחת לאחת את הריף המוכר מ Honor Thy Father הידוע, The Real Life שנשמע כמו משהו שלא כזה רחוק מ-Vacant של רודס. אך עם זאת, חובה לציין שרצועות אלה הן מעולות, ולמרות שהלהקה מושפעת די חזק מדרים, הם לפחות עושים את זה לפי הספר. The Cop, שיר דרימי טיפוסי אך מצויין, נותן בראש ופשוט גורם לאוזן שלך לרצות עוד, וביחד עם הומאז' ממש קטן ל-UAGM של דרים יש לנו כמעט חמש דקות מעולות, ו-A New Hope, שיר הסיום של הדיסק שכמו שמו, נותן תקווה עד לאלבום השלישי שיסגור את הטרילוגיה, בנוי בצורה טובה מאוד, וגם מסתיים במעין קריצה קטנה ל-SFAM בצליל האחרון שלו. ביחד עם עוד שירים אחרים באלבום הקונספט הזה, אי אפשר שלא לצאת מרוצה.

אך פה צריך לציין עוד משהו – דומיניצ'י הוא ממש לא מה שהיה פעם. הוא לא כמו שהיה פעם, ובאלבום הזה רואים זאת: דומיניצ'י איבד את זה. כן, יש לו רגעים טובים, אבל את רוב האלבום הוא שר כאילו הוא מנסה להיות איזשהו זמר אפל, וזה ממש לא מצליח לו, והוא גם לא מצליח להגיע לגבהים רציניים עם הקול שלו, ככה שהוא ממש ממש בינוני. בכלל, ברוב האלבום זה נשמע כאילו הוא מספר את הסיפור של האלבום במקום לשיר אותו, שהוא דרך אגב – משהו עם טרוריסטים. לא משהו מובן במיוחד.

אבל בשורה התחתונה, יש כאן אחלה מוזיקה, ועל זה אני שם דגש. יש כאן פרוגרסיב מטאל במיטבו, ואני ממליץ לכל מי שרק יכול לשמוע את האלבום הזה, כי הוא אלבום מצויין לכל מי שאוהב מטאל מתקדם.

שירים אהובים – The Monster, The Cop', Greed the Evil Seed

Avalon – Eurasia

יום חמישי, ינואר 1st, 2009

Avalon - Eurasia

סקירה מאת המשתמש Neydev

ברצוני להחדיר למודעותכם להקה שאני מכיר כבר די הרבה זמן ולאחרונה חזרתי לשמוע אותה, אפשר להגיד שגיליתי אותה מחדש לאחר שהייתי שומע רק מספר מצומצם של פעמים בשנה. הלהקה – Avalon – להקה פרוג מטאל גרמנית שהוקמה עוד ב- 1992.

הגעתי אליהם דרך חבר שלי שמכר פעם דיסקים בשביל ישי מ- Raven והוא הציע שאני אקח את הדיסק שברשותו, ייתן לי לשמוע ואני כבר אחליט אם לקנות או לא. הוא נתן לי את האלבום האחרון שהוציאו בשנת 2000 והוא Eurasia. הייתי צעיר וחדש בתחום וחפשתי כיוונים חדשים והתנסויות רבות בתחום המוסיקה, אז קניתי כמובן ועד היום אני שמח בהחלטה! האלבום, שאני עדיין בספק אם הוא סוג של אלבום קונספט, מושפע ממנגינות ותרבויות מהמזרח והליריקות מושפעות מאותם נושאים גם כן.

האלבום נפתח עם קטע קצר שמהווה מעין אינטרו לכל האלבום והוא נקרא Aurora ("ארורה" זו תופעה שגם ידועה בשם "הזוהר הקוטבי" למי שתהה) מתחיל במה שנשמע כמו נזירים מתפללים וממשיך בכניסה של תופים, דרבוקות וכלים מהסוג וזה ממש יפה! החיבור לשיר השני מתבצע ע"י יצירת מקצב על תופי בונגו והגיטרות נכנסות במקצב מתאים לתוך השיר השני וכאן מתחיל הבלגן האמיתי והלהקה מתחילה לתת בראש! הריף הראשי חזק ואנרגטי וסולן מפגיז עם טונים קשוחים. השיר השלישי באלבום, Temujin, נפתח בגרוב עצבני שהבסיסטית והמתופף מפיקים בקצב מסחרר וממשיך באינטרו גיטרות כסחני שאליו מצרפים התופים והקלידם, שיר חזק ובולט, בא בזמן טוב ביחס למקומו באלבום.

Black Hole Wisdom הינו השיר הרביעי באלבום, סה"כ לא שיר בולט מידי ודי פשוט, נחמד להעביר איתו את הזמן והוא הכנה טובה לשיר הבא והאהוב עלי –

השיר החמישי באלבום, Eternal Flame, הוא השיר שלמעשה הכי ריגש אותי בכל האלבום, מבחינתי הוא ה- Voices או ה – Learning To Liveשל האלבום. השיר מתחיל כשיר רגוע (תמיד מזכיר לי את הפתיחה של Lifting Shadows Off A Dream) וממשיך בהתגברות הדרגתית אל תוך הפזמון הראשון שפשוט מעלה לי דמעות בעיניים כל פעם שאני שומע אותו. הוא מעין קלימקס קטן בתוך השיר, אינטרו לפנים שגורם לך רק לרצות עוד ועוד! ואכן כך – אחרי הפזמון השני (והמרגש!) בית ביניים מלווה בדיסטורשן, כינורות ותיפוף מדהימים שיוצרים בעין תחושת אושר עילאי או כאילו הרגשה של לצוף באוויר – קשה לתאר! ואז יש רגיעה שנשברת בשילוב גס בין התופים לבס וממשיך בסולו גיטרות סוחף ומלא ברגש – מרגש מאוד, ומסתיים איך לא – בסולו קלידים מלא בפיל ועוצמה. טיפ – אני חושב שהקץ' להצלחה של השיר הוא הדגש על צלילי הבס שבו שהם פשוט חלק בלתי נפרד מהשיר (ובכלל לאלבום כולו כי הבסיסטית משתמשת בעוד כלי בס מלבד גיטרת בס רגילה, יש גם סטיק אם אני לא טועה) וכששומעים את השיר שווה להגביר חזק את הבסים ולשמוע בווליום גבוהה, רק ככה אני חושב אפשר לחוות את השיר את מיצוי. הרגשה מדהימה…

את השיר השישי, Save the Holy Land, אפשר להשוות ל- Silent Man אם תרצו, הוא השיר הנחמד והשקט הזה שאחרי הרעש הגדול, משהו לנוח איתו – גיטרות אקוסטיות והרבה שימוש בתופי בונגו (זה השם?!) יש אפילו כמה סולניות שמלוות. השיר נשמע כשיר מחאה נגד השחתת כדור הארץ או משהו דומה, מאוד גרין פיס מצידם, אבל באמת נושא ששווה לשיר עליו. שיר חמוד לאללה, משאיר חיוך על הפנים.

השיר השביעי, The Last Call בדומה ל- Black Hole Wisdom לא משאיר רושם גדול מידי, סה"כ שיר סבבה ומעביר את הזמן בכיף, שוב – לא משהו חדש ומיוחד מיד, מה שכן יש בו קטע גרוב נחמד ואנרגטי שממשיך לקטע קצת של שכרון חושים, שווה תשומת לב.

השיר השמיני שהוא גם שיר הנושא של האלבום הנקרא על שמו הוא שיר אינסטרומנטלי רגיש מאוד – הרבה השפעות מהמזרח, למעשה הוא מלווה לכל פתיחתו במה שנשמע מעין תפילה או שיר מסורתי, מתגבר לאט לאט ע"י סולו גיטרות שגם גיטריסטים בעלי שם ידוע לא היו מתביישים בו בכלל! הרבה פיל ועוצמה, שני מרכיבים חשובים לשיר הזה. האאוטרו של השיר, שמתחבר לשיר הבא הוא ליין של גיטרה בס שמלווה בתפילה עתיקה. הליין של הבס פותח את השיר התשיעי בשקט בשקט ואליו מתחברת הגיטרה וממש בין-רגע השיר נהפך משקט למלא דיסטורשן ועוצמה, הריף של הגיטרות לא מאפשר לך לשבת במקום – פשוט מתחילים לקפוץ ולהשתולל, אין טעם לנסות להתנגד לזה אפילו! סה"כ שיר דיי מוביל באלבום לדעתי ובהחלט אחד הבולטים – ריף מרכזי שיכול לסחוף אותך עד שיגאון! לגבי האינסטרומנטלי שלפניו – השני הכי טוב באלבום אחרי Eternal Flame . השיר התשיעי נקרא The Stranger.

The Painting, השיר העשירי באלבום שמשום מה תמיד הזכיר לי את I Can See Clearly Now של בוב מארלי, ממש שני שירים בעלי אותו אופי – אקוסטים, שקטים ונוגעים. אבל אל דאגה, גם לשיר הזה יש הפתעה משלו שמחכה להפיל את המאזין מהכיסא…

השיר הבא שהוא אמור להיות רצועת בונוס נקרא Kyrie, פתיחה של ריף גיטרה בשילוב קלידים יוצרים מניגה אלקטרונית כזאת ויוצרים פשוט חשק להתחיל לרקוד! שימו לב ודגש על הפיזמון, מנגינה קיצ'ית וכייפית ביותר – אולי אפילו תצליח להרקיד אותכם!

השיר האחרון הוא האאוטרו של האלבום וגם הוא אינסטרומנלי, שיר שכולו סולואים ומנגינות דרך נגינה על גיטרות (קלין), תחושה של רוגע נחוץ ביותר אחרי ששומעים את האלבום בשלמותו.

בסה"כ הלהקה היא לא מסוג הדברים שלא שמעתם בעבר, את זה אני יכול להבטיח לכם. פרוג מטאל אירופאי כשר למהדרין שמצד אחד נותן חזק לפנים עם ריפים מהירים של גיטרה ותופים שתופסים חזק באוזן, ומצד שני יודע לרגש כמעט באותה שיטה רק תוך יצירת מלודיות ונגינת סולואים מרגשים ומצד שלישי שקט ואניטימי. דגש חזק על אקוסטיקה ושימוש בולט בהשפעות מהמזרח הרחוק – לדעתי אלבום נפלא שבמיוחד כיום כיף לי להאזין לו ואני שומע אותו הרבה! מעין גילוי מחדש כמו שכבר אמרתי ואני שמח שירד לי האסימון. סתם נתתי לו לתפוס אבק ללא שימוש והיום אני לא מבין למה חיכיתי! המלצתי אליכם היא להשיג את האלבום, תשמעו ותחוו אותו על בשרכם ותגידו מה דעתכם (תוך כדי שמיעה ראשונית אני לא מאמין שהוא ישאיר עליכם הרבה רושם) אבל מה שלא יהיה – האזנה נעימה!

Fredrik Thordendal's Special Defects – Sol Niger Within

יום חמישי, ינואר 1st, 2009

Fredrik Thordendal's Special Defects - Sol Niger Within

סקירה מאת המשתמש Ozerivarium

פרדריק ת'ורדנדל, יליד 1970, הוא הגיטריסט של להקת 'משוגע' (Meshuggah) השוודית, הממוקמת עדיין בחוד החנית של המטאל המודרני החדשני. הוא החל לפתח את סגנון הנגינה הייחודי שלו ב-1989, וב-1995 התפרסמה הלהקה שלו עם האלבום "השמד, מחק, שפר". שנתיים אחרי הפריצה של 'משוגע', הוציא ת'ורדנדל את אלבום הסולו הראשון (והאחרון, בינתיים) שלו. כמו 'משוגע', הסגנון והאלבום של ת'ורדנדל מאופיינים במקצבים פוליריתמיים שרק חייזרים יודעים לפענח, תבניות אסימטריות ושילוב בין מגוון סגנונות מטאל שונים – ת'ראש, פרוגרסיב, אקסטרים ג'אז-פיוז'ן ועוד.

את רוב העבודה השחורה עשה בעצמו — גיטרה, באס בחלק מהשירים, סינתיסייזרים ואפילו שירה — והפיק את האלבום, כולל השגת ציוד הגברה והקלטה. הוא זימן לאולפנו הביתי שלל מוסיקאים, חלקם מוכרים, חלקם אלמוניים לחלוטין – והקים פרויקט אד-הוק בשם 'דפקטים מיוחדים'. בין המשתתפים החשובים ביותר יש למנות את המתופף מורגן אגרן, יליד 1967, שהתפרסם בגיל צעיר וזכה לעבוד עם פרנק זאפה במגוון אלבומים והופעות; כיום אגרן הוא גם חבר בלהקת הרוק המתקדם השוודית הוותיקה 'קאיפה' (Kaipa). הקלידן מאט אוברג, אותו הזמין ת'ורדנדל, מוכר לקהילת הג'אז והרוק המתקדם האירופאי מן ההרכב הזאפאי מאטס/מורגן.

למרות שהתוכן המוסיקלי הוא החשוב-יותר באלבום הזה, ולמרות שת'ורדנדל הוא ממשיכו המטאלי של אלן הולדסוורת' הג'אזיסט – לאלבום הזה יש קונספט לירי ברור. ת'ורדנדל הושפע מאוד מסרטי מדע בדיוני בילדותו, והאלבום מבוסס על נושא העב"מים. בין הסרטים המשפיעים ביותר יש לציין את טווין פיקס, אקס-פיילס ואת 'ארוחה עירומה' של בורוז. אפשר להבחין גם בהשפעות של הסרט 'אודיסאה בחלל' מאת סטנלי קובריק.

הסיפור מתחיל בתיאור צורת חיים בדמות נחש. זוהי נשמה לכודה, תוצאה של טעות גנטית , הנשלטת על ידי כוחות זרים. תכלית קיומה היא לאכול, להתחדש ולמות. במהלך האלבום היא מתארת את מסע הסבל שהיא עוברת בעולם ללא מימד זמן. היא לא יודעת למה היא שם, או את עצם קיומה. והדבר הנורא ביותר – היא לא יודעת אם יש בכלל דרך לצאת מן הסבל האינסופי שלה. לאורך כל היצירה מופיעות ציטטות ורעיונות האסופים מספרי פילוסופיה שונים, בין השאר גם תורת הזן.

ת'ורדנדל אמר שהסיפור והליריקה, אותם כתב פטר מרקלונד, מבוססים על מסעו של אדם החווה פסיכוזה (מחלת נפש שבה החולה מאבד קשר עם המציאות). מרקלונד טוען שהפסיכוזה מאפשרת לאדם להביט במציאות בצורה מפוכחת ועמוקה יותר. כך תו'רדנדל למעשה שואל: אולי דווקא ההפרעה הנפשית היא הדרך הטובה לראות את המציאות בספקטרום רחב יותר? ייתכן שהסיפור גם מושפע מספרו של מרק וונגוט, המכונה 'אקספרס לגן-עדן'.

האלבום המקורי, באורך 43 דקות, מחולק ל-29 רצועות קצרות. עם זאת, הוא נשמע כמו יצירה אחידה אחת. בגרסה מאוחרת של האלבום (גרסה 3.33 עם מיקס משופר) נוספו שני שירים, שהוקלטו מספר שנים אחר כך, ואורכו הכולל 50 דקות, כיוון שחלק מן הקטעים עברו קיצור ועריכה. רוב הקטעים הם באורך של דקה אחת לכל היותר. הבאס של ג'רי אריקסון פותח את האלבום, ומיד שומעים כמה צרחות פסיכוטיות בביצועו של מרקוס פרסון. גיטרת 8 המיתרים של ת'ורדנדל, אותה הוא מכוון נמוך מן המקובל, נשמעת כבדה במיוחד. אוברג משתמש בהמשך גם בעוגב כנסייתי, שמופיע שוב בהמשך בביצוע קנטור לארסון (בגרסה המאוחרת של האלבום אין עוגבים).

האלבום נע בין רגשות קיצוניים של קינה, אלימות, מתכתיות, זעקות שבר, פסיכוזה, בהלה וחרדה. לפעמים זה נשמע כאילו אלן הולדסוורת' בכבודו ובעצמו עבר הסבה מקצועית לעולם המטאל הקיצוני, והוא מסתדר מצוין בסגנון החדש שבחר לעצמו. לכן האלבום הזה פונה גם למאזיני ג'אז מודרני, כשם שהוא פונה למטאליסטים עם ראש פתוח וחיבה לסולואים מורכבים, שאינם מובנים בהכרח בהאזנה ראשונה. בכמה אלבומי מטאל תמצאו סולו סקסופון יפהפה כמו זה שמופיע בסוף הקטע העשירי, העונה לשם המוזר "זטה אחד – רטיקולי"?

קטע הבונוס הראשון במהדורה המאוחרת ('מיסינג טיים', באורך 11 דקות; רצועה מס' 27) מציג לראווה את כישורי הקלידים של מאטס אוברג, וסולו פיוז'ן נפלא של ת'ורדנדל. הסיפור של השיר הזה הוא למעשה אפילוג לכל הקטעים הקודמים: הוא מתעד אדם שנתפס על ידי ישות חייזרית, המספר על רגעי האימה שעבר. על הקול החייזרי אמון המתופף של להקת 'משוגע', מר תומאס האקה. לסיכום, האלבום הזה, שרק מעטים שמעו עליו בישראל, גורם להתפעלות והתפעמות עצומה לאורך זמן רב. הוא זכה לביקורות מעולות באינטרנט, ולמרות הזמן הרב שעבר מאז הקלטתו – הוא נשמע מודרני לחלוטין. הוא משלב ליריקה נפלאה עם מוסיקה חדשנית, מורכבת, טכנית, תוקפנית אך גם מלודית. חסידי ג'אז פיוז'ן הרפתקניים יתענגו על הסולואים והתיפוף, בעוד מטאליסטים יתחברו בקלות לקונספט הקודר – צלילה לעולם-צלילים שלא רוצים לצאת ממנו כל כך מהר.

Spiral Architect – A Sceptic's Universe

יום חמישי, ינואר 1st, 2009

Spiral Architect – A Sceptic's Universe


סקירה מאת המשתמש Ozerivarium

על להקת Spiral Architect שמעתי לפני לא מעט זמן אבל לא ממש ייחסתי להם חשיבות, הייתי בטוח שזו עוד להקת פרוג מטאל טכני – אבל מסתבר שטעיתי. הרבה שמועות רצו על כך שהלהקה הזו יצרה את אחד מהאלבומים הכי חשובים בתולדות הפרוג מטאל – והשמועות האלו אכן לא בדויות.

להקת ספיירל ארכיטקט (ששמה הוא גם שיר שבוצע במקור ע"י Black Sabbath ), הוקמה בשנת 1993. בלהקה חברים ?yvind H?geland (ווקליסט) יוצא להקת הסימפוני / אוונגארד מטאל Arcturus, המתופף Asgeir Mickelson שגם לו היה עבר עשיר עם להקות כמו Borknagar ו-Code , הבאסיסט Lars K. Norberg, והליד גיטריסט Steinar Gundersen (שניהם יוצאי להקת Satyricon ) וגיטריסט הרית'ם Andreas Jonsson. בשנת 2000 אחרי 7 שנות פעילות הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון A Sceptic's Universe (יקומו של ספקן ).

כבר מהשניה הראשונה בשיר הראשוןSpinning אנו מתוודעים לריף פרוג מטאלי מהיר. לא בדיוק מובן מה קורה, השירה נשמעת תמוהה משהו, אולי אפילו מזייפת ולא קשורה למה ששאר הלהקה מנגנים, גם גיטרת הבאס מככבת לאורך כל האלבום ואפשר לומר שלארס נורברג עשה עבודה נהדרת. בניגוד לבאסיסטים רבים אחרים את לארס שומעים מצוין ובהרבה מצבים נדמה שהוא המסמר במוזיקה של ספיירל. הריפים של שטיינר גונדרסן נקיים ואקזוטיים במידה מסוימת. שירתו של הגלנד בהרבה מן המקרים מזכירה שירה אוריינטלית שמוסיפה עוד נפח למורכבות הרבה באלבום. ברצועה מס' 4 – Occam's Razor , שהיא אומנם רצועה קצרה אבל לא גורעת משאר השירים באלבום, ספיירל החליטו לשלב קצת מהז'אנר האלקטרוני והכניסו תופים אפריקאים, השיר הזה הוא כחימום לשיר הבא, Insect , שהוא לדעתי חוד החנית באלבום הזה. השיר נפתח עם מנגינת קלידים מכנית ומהירה של קלידים, בהמשך השיר עוד פעם חוזר שטיינר עם סולו בסגנון ספרדי זריז עם גיטרה אקוסטית, עד שחוזרת מנגינה שמכניסה שוב את המאזין למערבולת, יש לציין שבהרבה מן המקרים אפשר לשמוע נגיעות של להקות דוגמת Death ,Aghora ואפילו Cynic (הבאסיסט של סיניק אפילו מסייע בתרומה קטנה עם הצ'אפמן סטיק ברצועה מס' 4).

עוד שיר שהפיל אותי קשות הוא רצועה מס' 6 – Cloud Constructor. השיר מתחיל רגוע מאוד עד רגיעה מוחלטת, לעתים יש רגעים מקפיצים, אבל הטוויסט שלדעתי עושה את ספיירל לכ"כ גדולה הוא דווקא לקראת סוף השיר, המוסיקה מאוד איטית וחלומית עד שספיירל מנפצים את האשליה ותוחבים את כל הרוע שהם יכולים לתרגם בתווים, הם נכנסים עם ריף קטלני עם סאונד מאוד אוריינטלי וטכני. אם תשאלו במה טמון כוחה של הלהקה, תמצאו את יכולת ההלחנה והטכניקה הגבוהה בקטע הזה.
בשיר השביעי – Conjuring Collapse, ספיירל לא נותנת לנו מנוחה וממשיכה עם הבלגן הטכני פרוג מטאלי שהיא כל כך יודעת לעשות בקפידה. כניסת דאבל באס מתואמת ביותר וריף אקזוטי טכני של גאנדרסן. השיר נשמע כמו בלאגן שלם, ואין כאן רגע אחד שספיירל לא מבלבלת אותנו עם שינויי המקצבים.

לסיכום:
האלבום הזה הוא וירטואוזי, מתמטי להחריד ואינו עוד אלבום של להקת פרוג מטאל מתחילה, ספיירל לא שמים גבול למורכבות שהם יוצרים ונראה שהם מנסים (במקצועיות ובהצלחה רבה) לסבך את המאזין בכוונה תחילה. האלבום של ספיירל ארכיטקט עומד יפה בתקני איכות של פרוג מטאל טכני משובח. יש כאן את כל המרכיבים הדרושים ליצירת אלבום פרוג מטאל מעולה: החל בשינויי המקצבים הרבים, הריפים הקטלניים מצד כל חברי הלהקה, השירה המעולה (והתמוהה משהו) של הוגלנד ולבסיסט נורברג שעשה כאן עבודת באס יוצאת מן הכלל. השילוב בין הכישרון ההלחנתי, והיכולת הטכנית הגבוהה של הלהקה מראה לנו שספיירל הינה להקה עם עמוד שדרה יציב, להקה שמגיע לה כבוד בספר ההיסטוריה של הפרוג מטאל.

Opeth – Watershed

יום חמישי, ינואר 1st, 2009

Opeth - Watershed

סקירה מאת המשתמש MrReD

אופת' חוזרים באלבומם החדש והמצופה רבות, מה נגיד? הם בהחלט הפתיעו באלבום שונה מכל דבר שהם עשו.

שיר הפתיחה Coil לא אופייני בכלל לאופת', מכיוון שתמיד אופת' פתחו את האלבומים שלהם עם שירים מפציצים, בסה"כ השיר מרגיש כמו פספוס. הוא נחמד אבל זהו, אין בו יותר מדי מכלום. השירה עם הזמרת לא באמת מגוונת. בשביל אלבום עם רק שבעה שירים לדעתי יש פה סתם בזבוז של שיר.

בשיר הבא, Heir Apparent, זה נשמע כאילו אופת' החליטו לשים את כל האגרסיביות והכבדות של האלבום בשיר הזה, לפעמים זה מרגיש כמו יותר מדי לשיר אחד, אבל ניתן להגיד שהשיר הזה מספק את הסחורה בסוג של אופן, זה שיר כבד, אבל לא סתם עוד שיר כבד של אופת'. ושתי הדקות האחרונות של האלבום הם גן עדן מוחלט.

The Lotus Eater הוא לדעתי אחד השירים הכי יוצאי דופן של אופת', ניתן להשוות את האנרגיות שרצות בשיר הזה למה שהולך בApril Ethereal.. פשוט לא מבינים מאיפה כל הטירוף הזה. יש פה שילוב נחמד בין הקול הנקי של מיקאל לגראולים למרות שהייתי רוצה למצוא יותר נוכחות של הגראולים. שיר אדיר לחלוטין, ויש בו פאקינג קטע נינטנדו.. מה עוד צריך?!

השיר Burden הוא אולי השיר הכי טוב באלבום, ליריקה מעולה, עבודת גיטרה מדהימות שמלוות השירה הנקייה והמצוחצחת של מיקאל בטבעיות מוחלטת. קלידים סטייל שנות השבעים. באמת הוציאו פה שיר קלאסי שאי אפשר שלא לאהוב, חוץ מהסיום המפגר לגמרי של מיקאל שאני לא יודע למה הוא חשב שהוא יצא מתוחכם.

את Porcelain Heart לא אהבתי במיוחד, השיר לוקה בחסר, באמת מרגיש שבהרבה חלקים מן השיר חסרה למיקאל מוזה. גם מרגיש נורא מסחרי בחלקים מסוימים בלי קשר (או אם?) לסינגל שהוציאו מהשיר הזה I don't fancy this song at all.

Hessian Peel בהחלט מראה את כיוון הפרוגרסיב רוק שהלהקה זרמה אליו באלבום הזה וזה גם נשמע מעולה. שירה די אדירה מצד מיקאל שבהחלט פיתח את השירה הנקייה שלו. הקטע במציק לי בשיר הוא שבדיוק באמצע שלו הלהקה חוזרת לפוצץ דת' מטאל כמו שלא ראינו מהשיר השני באלבום, יש אפילו סולו די אדיר והכל עובד מבחינת כולם בלהקה. כל הכיף הזה נמשך למשך כשתי דקות נהדרות ואז השיר ממשיך במתכונת הנחמדה של הרוק בפרוגרסיבי. לדעתי עוד כמה נגיעות של כבדות היו הופכות את השיר הזה למושלם באמת.

Hex Omega שהוא השיר שסוגר את האלבום, יש בו ריף אדיר בפתיחה ואני חושב לעצמי, "סוף סוף שיר עוד שיר כבד באמת" ואז השיר משתנה לקלידים אטמוספריים, בהחלט לא מצפים לזה וקולטים של המוטו של אופת' של "Expect The Unexpected" עדיין חי וקיים. מפה השיר מתחיל להגרר וסתם לא לעניין.. לקראת סופו אופת' מחזירים קצת את הדיסטורשן ומנסים לתת מעין סיום נחמד לאלבום, לא ממש עובד.

אז בסופו של דבר, אי אפשר לבוא באמת בביקורת על הכיוון של הלהקה באלבום, אז כן הליריקה די מאכזבת באלבום הזה, ומיקאל בהחלט צמצם בגראולים, אבל הלהקה מפצה על זה בחידושים שונים. עיקר הטענה שלי לגבי האלבום היא שהוא לא מגוון מספיק כמו שאופת' תמיד משתדלים לעשות אבל אם היו בו עוד כמה שירים שונים ומגוונים אני בטוח שהאלבום הזה היה יוצא מהולל מכל חור.